עמיר פרץ, לטיפולך: הצד השמאלי של הכלכלה

ההתארגנות החלה לפני יותר משנה. אנשי שמאל (במובן המלא והכלכלי של המילה) באקדמיה הגיעו למסקנה כי דרוש פורום יוצר שיעבד אנטיתזה לכלכלה כפי שהיא נתפסת באקדמיה ובציבור. השילוב בין היזמים ומכון "ואן ליר" בירושלים הניב את התוכנית לכלכלה וחברה, אותה מנהל פרופסור אריה ארנון.

כשנולד הפרויקט איש לא חשב על הבחירות, על עמיר פרץ, על העלאת שכר המינימום ועל פוליטיקה אקטואלית. הניצחון של פרץ במפלגת העבודה יוצר, לראשונה, אפשרות שכלכלת השמאל תמצא אוזן קשבת גם בצמרת הפוליטית העתידית. לאחרונה התקיים המפגש הפומבי הראשון של התוכנית. הנה מעט ממה שיש לשמאל למכור לפוליטיקה הכלכלית.

במה שונה השמאל מהימין הכלכלי?

אצל הקומוניסטים של המאה העשרים המטרה היתה הפיכת השיטה הקפיטליסטית על ראשה. במדינות מזרח אירופה, לרוב בכפייה של צבא רוסיה, הונהגה כלכלה מתוכננת מלמעלה ללא בעלות פרטית על מפעלים. השיטה הזו הלכה יד ביד עם משטרים לא דמוקרטיים. השמאל העכשווי, בניגוד למה שמנסים להדביק לו אנשי קדימה והליכוד, שולל את התפיסה הזו מכל וכל: הן את האנטי-דמוקרטיה והן את התכנון הריכוזי המדוקדק.

השמאל אינו מקשה אחת. במדינות מפותחות יש חלק מכובד שמבקש להאט בצמיחה הכלכלית של המדינות העשירות. פרופסור יוסי זעירא מוכן לחיות עם הדעה שצמיחה כלכלית - העלאה מתמשכת ברמת החיים - היא יעד כלכלי חשוב. השאלה היא, לשיטתו, מה המשטר החברתי שמניב צמיחה טובה יותר?

העמדה הימנית נוסחה לפני 50 שנה בידי הכלכלן האנגלי ניקולס קלדור ומקובלת עד היום אצל מרבית הכלכלנים הממוסדים. לפי הגישה הזו, אי שיוויון כלכלי תורם לצמיחה. מדוע? המנוע של צמיחה הוא השקעה. כדי להשקיע נדרשים מקורות כלכליים והחסכון הוא הראשון שבהם. עניים לא חוסכים, ואם כן - מעט. עשירים, לעומתם, חוסכים הרבה. לכן, ככל שאי השיוויון הכלכלי יגדל, ככל שהעשירים יהיו עשירים יותר, כך יגדל החיסכון וממנו ההשקעה ומשניהם הצמיחה.

מי שמנסה להבין את הביטוי, שכל-כך היה שגור בפיהם של אריאל שרון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, ולפיו הורדת מס הכנסה תגדיל צמיחה חוזר לקלדור. כי מה עושה הפחתת מס הכנסה אם לא להעשיר את העשירים, ובכך להגדיל את השילוש חיסכון-השקעה-צמיחה?

זעירא מסכים שיש בזה משהו, אבל מעט. הגורם המרכזי לצמיחה הוא הגידול בפריון. כדי שרמת החיים תעלה, העובד צריך לייצר בשעת עבודה תפוקה גדולה יותר. הגורם המרכזי מאחורי פריון מוגדל הוא השכלה. מי שרוצה צמיחה ורמת חיים גבוהה חייב לדאוג ליותר השכלה.

בשוק תחרותי ומשוכלל יכולים היו הורים ללוות כסף, להשקיע בחינוך ילדיהם ואלה - לכשיגדלו - יחזירו את ההלוואה. במציאות אין כזה שוק. עשירים יכולים לממן את החינוך הטוב של ילדיהם. מי שנטול הון לא יצליח. לכן בשיטה הקפיטליסטית הרגילה כאשר אבות אוכלים בוסר, שיני הילדים תקהינה.

הפתרון של השמאל: חינוך ציבורי שיוויוני ללא תשלומי הורים. המניע בניתוח של זעירא אינו יתר שיוויוניות. המניע הוא קצב צמיחה גדול יותר. הפתרון של חינוך ציבורי בא לטעון כי ככל שהחינוך יהיה שיוויוני יותר, כך הצמיחה הכלכלית תהיה גבוהה יותר.

מדוע העלאת שכר המינימום חיונית? יש טענה שהעלאת שכר המינימום חיונית לצמצום העוני. זעירא מסתכל על העניין דרך מנוע הצמיחה. מה טוב לצמיחה? שכר גבוה או נמוך? מי שמקשיב לשרון-אולמרט-נתניהו, כמו גם לנשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ונשיא התאחדות הסוחרים אוריאל לין, יודע

שהעלאת שכר המינימום תגרום לאבטלה ולפגיעה בצמיחה כי יזמים לא ישקיעו כאשר העובדים יקרים.

זעירא: "בענפים שבהם השכר נמוך במיוחד יש תמריץ כלכלי חלש ביותר להתפתחות טכנולוגית ולהשקעה בציוד מתקדם. יישומם של שיפורים טכנולוגיים כרוך בעלות רכישת מיכון וציוד וייעשה רק אם עלות העבודה יקרה מספיק". הדוגמה הנגדית שלו היא ענף הבנייה שנהנה מעובדים זולים, תחילה פלסטינים ועתה זרים ממדינות אחרות. התוצאה: "הפריון בענף הבנייה צמח בשיעורים נמוכים ואולי אף ירד".

הימין טוען כי מיסוי גבוה פוגע בצמיחה. בגלל מס גבוה ההשקעה תקטן ואנשים יעבדו פחות. זעירא: "נסיונות לבדוק אמפירית טענה זו העלו כי לנטל המס אין השפעה משמעותית על הצמיחה הכלכלית". מי שבוחן את שיעורי הצמיחה של מדינות סקנדינביה (מיסוי גבוה) מול אלה של ארצות הברית ובריטניה (מיסוי נמוך) מגלה שכרגיל, סקנדינביה משופרת יותר בצמיחה וברמת החיים.

הפלפולים הכלכליים חשובים, אבל אפשר לבדוק את היחס אי-שיוויון-צמיחה גם בבדיקה מעשית בינלאומית. זעירא: "מחקרים מצאו כי לאי שיוויון השפעה שלילית על שיעור הצמיחה במשק. במחקרים מפורטים יותר, מארצות הברית ומהודו, נמצא קשר שלילי מובהק בין אי שיוויון וצמיחה".

איך מפחיתים אבטלה?

בשנתיים האחרונות יש ירידה בשיעורי האבטלה. השיעור הנוכחי - 9 אחוז - עדיין גבוה בהרבה הן מכמה מדינות מערביות (ארהצות הברית ובריטניה, למשל) והן בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת עת השיעור האבטלה הממוצע היה 3.3 אחוז. נטליה פרסמן ואריה ארנון הציגו עבודה שמטרתה להבין מה עומד מאחורי הגידול המהיר באבטלה, ומה אפשר לעשות לצמצומה.

חוקרים שונים הציגו שלל הסברים לגידול באבטלה. צמצום הסקטור הציבורי, העלייה של סוף שנות השמונים והעובדים הזרים הם המקובלים ביותר. בהשוואה בינלאומית, בעיקר בין אירופה הסוציאל-דמוקרטית וארצות הברית, מושם דגש על מה שכלכלנים מכנים "קשיחות בשוק העבודה". הכוונה היא להסדרים מוסדיים כדוגמת גובה פיצויי פיטורין, עוצמתם של איגודים מקצועיים ושכר מינימום גבוה, המרתיעים מעסיקים במגזר הפרטי. ההסברים האלה, טוענים פרסמן וארנון, בעייתיים. אותם מוסדות והסדרים היו קיימים גם בימים בהם שיעור האבטלה היה נמוך משמעותית.

פרסמן וארנון חוזרים לטענה השמאלית הוותיקה ולפיה אין מנגנון אוטומטי להורדת האבטלה. שוק חופשי עדיין 'מייצר' אבטלה גבוהה, ונדרשת מעורבות ממשלתית לצמצומה. מה לעשות? "תוצאות מחקרים רב-לאומיים מצביעות על-כך שמדינות בהן ההוצאה על התערבות פעילה גבוהה יחסית מצליחות להוריד את רמת האבטלה".

בגישה הימנית המקובלת, כל שהיה נדרש הוא שירות תעסוקה שמתווך בין מעסיקים פוטנציאלים ומובטלים. בגישה המודרנית עיקר המאמץ, ההתערבות הפעילה, הוא בהכשרת עובדים, סבסוד זמני בשכר, סיוע בחיפוש עבודה ועוד.

איך מצמצמים אי שוויון?

אחת הדילמות בהן מתלבט השמאל היא זו שבין צמצום העוני וצמצום אי השיוויון. לכאורה, צמצום העוני מועיל גם לצמצום אי השיוויון, אבל צמצום אי השיוויון לא בהכרח יסייע לעניים. צמצום אי השיוויון מחייב לטפל גם בבעלי הכנסות גבוהות. טיפול בעוני חוסך את ההטרדה של העשירים. עוני, לעתים, גם מצטלם טוב יותר, ולכן הוא 'צועק' יותר בטלוויזיה. ולבסוף, העניים הם כחמישית מהאוכלוסייה - קבוצה יחסית ממוקדת בהשוואה לכלל האוכלוסייה שהיה צריך לטפל בה באמצעים לצמצום אי השיוויון.

בימין התשובה פשוטה: צריך לטפל בעניים. סילבן שלום ושאול מופז, למשל, מדברים על חמלה. הבה נמצא את העניים האמיתיים, נעזור להם, ונרגיש טוב. בשמאל הנטיה היא לפעול לצמצום אי השיוויון כחלק מהשקפה חברתית הגורסת סולידריות חברתית ויעילות כלכלית. זעירא הראה שצמצום אי השיוויון מגביר את הצמיחה. מדינות שיוויוניות יותר מייצרות שירותי בריאות טובים וזולים

יותר ממדינה כמו ארצות הברית. צמצום אי השיוויון אף משפר את הבריאות. צמצום אי השיוויון מגביר את היציבות הפוליטית, מצמצם את מימדי הפשיעה ותורם לאזרחות טובה יותר.

בעוד הימין שגורס חמלה כלפי עניים מתמקד בקיצבאות, השמאל חושב שיש למנוע את אי השיוויון מתחילתו. טלי קריסטל, ינון כהן וגיא מונדלק מצביעים על אחד המקורות החשובים לאי השיוויון בישראל: שוק העבודה. אם בוחנים את השינוי באי השיוויון בשלושים השנה האחרונות אזי הוא גדל בכ-14 אחוז במדידת ההכנסה ברוטו, 10 אחוז בהשוואה של ההכנסה נטו אך 20 אחוז בהשוואה של ההכנסה משכר עבודה. גידול בפערי השכר הביא לכך ששכירים רבים לא מצליחים להתקיים מעבודתם. שליש מהעניים במדינה הם שכירים. מה שמלמד שמשהו רקוב בשוק העבודה.

הפתרון של החוקרים לגבי אי השיוויון בשוק העבודה הוא בהרחבת ההסכמים הקיבוציים. הם מוצאים כי יש קשר הדוק בין גידול הפערים וצמצום העבודה המאורגנת, הגידול במספר העובדים בחוזים אישיים, ובצמצום התחולה של הסכמים קיבוציים. יש לכך גם משמעות פוליטית. החזרת עטרת ההסכמים הקיבוציים ליושנה פירושה הגברת הריכוזיות בשוק העבודה, בניגוד למגמה של שני העשירונים האחרונים - לביזורה.

מה משפיע על אי שוויוניות?

קשה להניח כי הרחבת ההסכמים הקיבוציים, בפני עצמה, תעשה את זה. ללא חקיקה להעלאת שכר המינימום ולקביעת שכר מקסימום - שני עניינים שאיגודים מקצועיים מזניחים - התמונה לא תהיה מלאה. מה גם שהתנהגות איגודים מקצועיים מסויימים, נמלי הים ורשות שדות התעופה למשל, בנושא מינויי קרובי משפחה לעבודה, מעידה שקשה לסמוך עליהם בענייני שוויוניות.

לפיכך יש עניין במחקרם של סאלם אבו זיאד ויצחק ספורטא. השניים סקרו את מימדי אי השוויון מ-1967 ועד 2003. התמונה חד משמעית: חלקם של שני העשירונים הגבוהים (העשירים) בהכנסה הלאומית עלה. כל השאר - הפסידו.

זה נכון גם בהכנסות ברוטו וגם בנטו. כמעט כל תוספת ההכנסות לעשירים הלכה לעשירון העליון, ובעיקר למאון העליון.

נכון שבגין הכנסות אלה משלמים העשירים מסים. המסים משמשים, בין השאר, למימון תשלומי העברה לאחרים, בעיקר לעניים. אך תמונת הנטו מלמדת כי מדינת הרווחה הישראלית נכשלה בניסיון לכפר בקיצבאות על אי השיוויון הכלכלי. חשוב לציין: ברוב התקופה 1967 עד 2003 נרשמה עלייה ריאלית בהכנסות נטו של כולם. הכנסת העניים (כ-30 אחוז מהאוכלוסייה) עלתה בכ-40 אחוז. הכנסת העשירים (20 אחוז מהאוכלוסייה) עלתה בכ-70 אחוז. זה כל הסיפור.

אבו זיאד וספורטא מייחסים חלק גדול מהגדלת אי השוויון לאירועים פוליטיים וכלכליים. משבר הדלק של 1973, ההיפר-אינפלציה של 1973 עד 1985. תוכנית הייצוב ב-85', גל העלייה של ראשית שנות התשעים שהגדיל את האבטלה וכמובן קיצוצי התקציב של השנים האחרונות.

ובתרגום חופשי שלי: מנהיגי הימין הכלכלי מייצרים משברים-לכאורה ומשתמשים באירועים פוליטיים כדי לבצע מהלכים לשינוי חלוקת ההכנסות במשק לטובת העשירים. השמאל, לפי הגישה הזו, אם יגיע לשלטון, יצטרך להפוך סדרי עולם. 

 "את שכר המינימום צריך להעלות ככל שאפשר" 

פרופסור ג'ון רומר מאוניברסיטת ייל האמריקנית נחשב היום לא רק למומחה ראשון במעלה של הסוציאליזם לגווניו, אלא גם דובר מרכזי של הזרם הכלכלי-פוליטי הזה. רומר היה אורח הכבוד בכינוס כלכלני השמאל בירושלים.

- השמאל מגיע לשלטון בארצות הברית. מה עושים?

"ראשית, מסיגים את הצבא מעיראק ומפסיקים את כל הפעילות האימפריאליסטית האמריקנית בכל רחבי העולם. שנית, מגדילים בשיעור ניכר, משליש האחוז ליותר מאחוז מההכנסה הלאומית, את ההוצאה הממשלתית לסיוע למדינות עניות".

- ובכלכלה האמריקנית?

"שינוי משמעותי בסדרי העדיפויות ליתר שוויוניות. זה אומר גם העלאה משמעותית בנטל המס, במיוחד על העשירים ביותר. העלאת המס תהיה הן במס ההכנסה השולי וגם במיסוי ההון והרכוש, כולל העלאת שיעור מס עיזבון ומס מתנות שהרפובליקנים ביקשו לבטל, אך חזרו בהם בעקבות נזקי הסופה קתרינה. במקביל תוגדל ההוצאה החברתית, ובמיוחד לחינוך".

- נעצור רגע במסים. אצלנו, הן שר האוצר והן קודמו אוחזים בדעה שצריך להוריד מסים. זה תורם לצמיחה, הם טוענים. לדבריהם, העלאת מס תקטין את הכנסות המדינה ממסים.

"הם טועים. עשיתי בדיקה לגבי ארצות הברית, שם המס השולי הוא 39 אחוז. מצאתי כי הגדלת שיעור המס תגדיל את ההכנסה ממסים. הבדיקה הראתה כי העלאה עד בערך מס שולי של 70 אחוז תורמת באופן חיובי להכנסות המדינה ממסים. נדמה לי שגם ישראל טרם הגיעה לשיעור מס כזה".

- אבל מס גבוה פוגע בתמריץ לעבודה?

"תסתכל על מי שמרוויח את ההכנסות הגבוהות ביותר: שחקני קולנוע וטלוויזיה, ספורטאים ויזמים כלכליים. הם עושים מה שממילא הם אוהבים לעשות. המס לא יעצור אותם".

- ובצד ההוצאות?

"השקעה גדולה בחינוך. מגיל שנתיים כל ילד ייהנה מחינוך ציבורי ברמה טובה וללא תשלום".

- ביטול שכר לימוד באוניברסיטה?

"לא. לגבי בוגרים אני לא רואה סיבה מדוע שלא ישלמו עבור השכלתם, שבסופה מובטחת להם הכנסה גבוהה יותר. בארצות הברית יש את מערכת ההשכלה הגבוהה הטובה בעולם. יש, וזה טעון שיפור, מערכת למימון ההוצאה הזו. לפחות אצלנו אני לא רואה בעיה עם גביית שכר לימוד באוניברסיטה".

- מה אתה מלאים כאשר אתה מגיע לשלטון? בנקים?

"הייתי ממעיט בהלאמות. כשאני מסתכל על כלכלת ארצות הברית אני מוצא שני יעדים מרכזיים שדורשים מעורבות ממשלתית שכזו: מערכת הבריאות היא גם פרטית, גם לא יעילה וגם יקרה באשר היא עולה כ-14 אחוז מההכנסה הלאומית לעומת 9 אחוז באירופה המערבית ובישראל. שנית, הייתי מלאים את הרכבות ומסבסד תחבורה ציבורית. אבל חוץ מזה, נדמה לי שאין בכך כל צורך".

- לא למדת דבר מהנפילה של ברית המועצות הקומוניסטית?

"אני חושב שאפשר ללמוד מזה מעט מאוד. זו הייתה מדינה לא דמוקרטית, ללא מערכת מחירים שמתפקדת כפי שצריך, תוך כדי תכנון מרכזי דרקוני. הניסיון הזה לא נראה לי רלוונטי לכלכלות מפותחות של היום. בכל מקרה, בעדיפות שלי אין צורך בהלאמה של מפעלים ועסקים. הפתרון שלי לחלוקת ההון נראה הולם יותר".

- איזה מין שמאל זה? אתה לא מתכוון לטפל באי השיוויון בהון וברכוש?

"בהחלט כן. הנה ההצעה: כל אשה ואיש שהגיעו לבגרות יקבלו מהמדינה קופונים בשווי הגובה העכשווי של כלל ההון לנפש. אם כלל המניות שוות 100 מיליארד דולר ויש מיליון תושבים בוגרים, אזי כל בוגר חדש מקבל מהממשלה קופון בערך 100,000 דולר. בקופון הזה הוא או היא יכולים לעשות רק דבר אחד: לסחור במניות בבורסה. הם לא יכולים להמיר קופון לכסף. רק להחליף מניה אחת באחרת. בצורה כזו שוק ההון ימשיך לתפקד, אך חלוקת ההון תהיה שיוויונית הרבה יותר. כמובן שכל מי שמחזיק קופון ייהנה מהדיבידנדים שיחולקו לבעלי המניות. לאחר מותו של כל אדם הקופון חוזר למדינה. כלומר אין זכות הורשה של ההון הזה".

- רעיון מעניין. מאז שפרסמת אותו בספר, מה היו התגובות?

"לא היו".

- בכמה צריך להעלות את שכר המינימום?

"ככל שאפשר, ובלבד שלא תיפגע תעסוקתם של עובדים חסרי מיומנות. התשובה, לכן, היא בתחום המעשי: צריך לבדוק מקצועית האם ההעלאה תביא לסגירת מקום עבודה. בארצות הברית, כך מצא דיוויד קארד, שהוא המומחה הטוב ביותר לתחום, יש מקום להעלאה".