שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    איפה הקסם?

    הוא מתאמץ להיות "שר הטבעות", אבל נראה כמו הפקה לחנוכה. שמעון אדף סבור שכל הקסם של יצירתו הספרותית האהובה של ק. ס. לואיס נעלם בעיבוד הקולנועי של "האריה, המכשפה וארון הבגדים"

    קשה. קשה לכתוב על נרניה בלי להיות אישי, שלא לומר, אישי מדי. קשה לי שלא לבקש שוב את העונג שידעתי כשקראתי את הספרים בילדותי. וקשה לשאת את מפח נפש, את תחושת הרמייה על שמשהו שהיה ברשותי, בגנזי הלב, נרמס ברגל גסה בסרט "סיפורי נרניה: האריה המכשפה וארון הבגדים".

     

    איני מתכוון להלאות איש בסיפורים על הפעם שבה גבולות העולם הזה היטשטשו והגעתי לראשונה דרך ארון הבגדים, בעקבות לוסי, אדמונד, סוזן ופיטר, מאנגליה המופצצת במלחמת העולם השניה אל נרניה השרויה בחורף נצחי, שתושביה

    הם חיות מדברות, קנטאורים ודריאדות, נימפות ופאונים; וכולם ממתינים לישועתו של אסלן ולהתגשמותה של נבואה עתיקה: ארבעה בני אנוש - בני אדם ובנות חווה, אם לדייק בלשונו של הספר - ימצאו את דרכם לנרניה וישימו קץ לשלטון האימים, ממשלת הקרה והקרח בת מאה השנים של ג'אדיס, המכשפה הלבנה. רק זאת: גשם ושמש נקשו חליפות על החלון בעת שקראתי, מפתים אותי לצאת, אך אני סירבתי להם. הייתי בנרניה, ארץ שלמדתי להגיע אליה לאחר מכן בדרך לא דרך, נשרך בכל פעם בעקבות ילדים אחרים: דיגורי ופולי, ג'יל ויוסטס, וכמובן, ארבעת הילדים, גיבורי "האריה, המכשפה וארון הבגדים".

     

    יש מי שיטען, אפוא, שמראש הסרט לא יכול היה לעמוד בציפיות ממין זה. אני נוטה להסכים באופן חלקי בלבד. נכון, לכל מבקר יש דעות קדומות. הנה הדעה הקדומה שלי ביחס לעיבוד ספרי מופת לסרטים: אני מאמין שבמאי בעל חזון יכול ליצור יצירה קולנועית עצמאית על בסיס ספר כתוב, שהאפקט שלה על הצופה יהיה שונה במהותו מהאפקט של היצירה המקורית על הקורא. ואני מאמין שבלתי אפשרי ליצור סרט שיצליח לשחזר, באמצעים קולנועיים, את המפגש הראשוני של קורא עם ספר, את הריגוש, את תחושת ההתפעמות. כלומר, זו היתה אמונתי עד לפני ארבע שנים, בטרם התרגש על העולם עידן פיטר ג'קסון וטרילוגיית שר הטבעות שלו. נרצה או לא, ג'קסון הציב סטנדרט חדש. ומסתמא שאיני היחיד שחושב כך. גם אולפני דיסני מיהרו להשתמש ביצירתו המונומנטלית של פיטר ג'קסון כקנה מידה להשווואה לסרט הראשון בסדרת העיבודים הקולנועיים לשבעת ספרי נרניה, אם כי מסיבותיהם שלהם.

     

    בדרך לקולנוע

     

    אז מה היה סוחף כל כך, גורף עד אין קץ בגרסתו של ג'קסון לשר הטבעות שכה חסר בגרסתו של אנדרו אדמסון לנרניה?

    התשובה פשוטה - איתור התחבולה הספרותית העיקרית ויצירת תחבולה קולנועית מקבילה. טולקין, אבי שר הטבעות, היה אדם טוטלי, כפייתי. הוא בילה שנים ברישום תכנית מתאר ל"ארץ התיכונה": מפות עמוסות בפרטים, תולדות הגזעים בה, מקורות הלשון, שושלות המלכים, אגדות נשכחות, סיפורים מקדמת דנא, עולם ומלואו. רצה הגורל ופיטר ג'קסון הוא במאי אובססיבי לא פחות, שהיה מוכן לכלות גם הוא מספר לא מבוטל של שנים על תרגום מפעלו הספרותי של טולקין לשפת האקרנים.

     

    לעומת זאת, היצירה של ק. ס. לואיס, אבי נרניה, היא אקלקטית, אוסף לא סדור של רעיונות, קרעי מיתולוגיה המשמשים בערבוביה. לנרניה יש גיאוגרפיה והיסטוריה. שתיהן מלאות בחורים. כוחו הספרותי של לואיס טמון במקום אחר. לואיס היה אדם אדוק. הדתיות העמוקה שלו באה על ביטויה בספרי נרניה בתחושת המסתורין האדירה האופפת את הארץ המכושפת, שבה לכל גילוי יש דינמיקה של התגלות. נקודה זו חמקה לחלוטין מעיניו של אדמסון וצוות תסריטאיו ולכן לא נמצא לה מענה קולנועי.

     

    הנה למשל, אחד מרגעי השיא בספר "האריה, המכשפה וארון הבגדים" הוא הופעתו של אסלן, האריה המיתי. כך מתאר זאת לואיס בכישרון המיוחד לו: "מי שלא ביקר מימיו בנרניה עלול לחשוב שלא ייתכן שיתקיים דבר שהוא טוב ואיום בעת ובעונה אחת. אם אי פעם סברו כך הילדים, הרי עכשיו נגמלו ממחשבה זו. משום שבשעה שניסו להתבונן בפניו של אסלן, נגלה להם אך שמץ של רעמה זהובה, ועיניו העצומות, המלכותיות, חמורות המבע, מפילות המורא; ואז גילו שאינם יכולים להישיר אליו מבט ורעד עבר באבריהם" (תרגום שלי). ואילו בסרט, ממתינים הילדים לצאתו של אסלן. אסלן יוצא מן האוהל שבו הוא שוהה והביטו וראו, איך לנסח זאת בלשון עדינה, רק בובה של מלך האריות, גרסת הפסטיגל.

     

    בהעדר תחושת הפליאה, מבצבצת חולשה נוספת של לואיס. הוא היה מספר פשוט. הסיפור אצלו חסר פיתוחים. הצמצום של העיבוד הקולנועי לסדרת האירועים המרכיבה את הספר יוצרת רצף תמונות שדוף ומשולל מתח עלילתי. זו הסיבה הראשונה לכשלון החרוץ שנוחל אדמסון בניסיונו המימי ליצור סרט נרניה אפי, בצלמו ובדמותו של אחד מסרטי שר הטבעות.

     

    סיבה נוספת היא זו - המסתורין המורכב שמציע לואיס בספריו מחיה רבדים נוספים של יצירתו. שפת הקולנוע היתה זרה ללואיס, אף כי הקולנוע כבר היה קיים בימיו. בניגוד לסופרי פנטסיה לנוער מצליחים בני זמננו, כגון ג'יי. קיי. רולינג ("הארי פוטר") או אואן קולפר ("ארטמיס פאול"), האמין לואיס בכוחה של הספרות ולא בכוחו של הדימוי החזותי. רולינג וקולפר

    הפנימו כבר את כלל הברזל התסריטאי – אם רוצים להציג תהליכים פנימיים צריכים להמחיז אותם באמצעות אירועים חיצוניים ותמונות. בדיקה מהירה בספריהם של השניים תגלה סדרה של סצינות מתוסרטות לעילא שאפשר "ממש לראות אותן מול העיניים". איני מחזיק זאת כנגדם, חס ושלום.

     

    הספרות של לואיס, מן הצד השני, מבוססת על ארכיטיפים וסמלים. כשלוסי, אדמונד, סוזן ופיטר נכנסים לנרניה, הם נכנסים לתפקידים מיתיים שהוכנו עבורם מראש, והם צומחים למידותיהם מבחינה נפשית. התהליכים הללו, הדתיים באופיים, אינם מתועדים באמצעות סצינות חיצוניות. לא פשוט להעביר את האופן שבו נשיפתו של אסלן על אחד הילדים נוסכת בו אומץ, למצוא דרך לתאר איך מפעמת רוח המלכות בפיטר, או את לאייר התקווה הממלאת את לבו של כל מי שמביט באסלן. אדמסון וצוות תסריטאיו בחרו לנסות להפוך כל אחד מן הילדים ל"דמות" כפי שחוקי התסריט, הזרים לרוחו של לואיס, מבינים אותה. כך, בגידתו של אדמונד באחיו, שנובעת מההגיון הסמלי שמפעיל לואיס ביצירתו, מתפרשת בסרט כמאבק בין אחים, כיחסים מעורערים בתוך המשפחה, תוצר של העדר דמות אב ועקשות מולדת. הבחירות הללו והחמצת ההגיון הנרנייני נאספות לתוצאה קולנועית עגומה: הינדפות גמורה של הקסם המהלך על יצירתו האהובה של לואיס.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האריה, גרסת הפסטיגל
    איך מצלמים רוח מלכות?
    לאתר ההטבות
    מומלצים