הדבר הקטן הבא
לאו מסי הוא גמד ארגנטינאי שמזנק מהמקום כמו טיל, נלחם על הכדור כמו אריה ועובר שחקנים כמו שד. מצלצל מוכר? נשמע כמו משהו שמתחיל בדייגו ונגמר במראדונה? אז זהו, שלנדב יעקבי יש חדשות בשבילכם: זה רק נשמע ככה
מאז שמראדונה פרש מנבחרת ארגנטינה, אף אחד לא משחק שם עם המספר 10 על החולצה - חוץ מבמונדיאלים, כי פיפ"א לא מסכימה שארגנטינה תופיע לטורניר עם מספור שונה משל שאר הנבחרות. אבל אחרי המשחק של ברצלונה במדריד, מראדונה עצמו אמר ש"לאו מסי הוא היחיד שראוי ללבוש את החולצה שלי". ואם דייגו אמר, אז כנראה שזה ככה.
ה-0:3 של בארסה על ריאל מדריד ייזכר כאחד המפגשים הגדולים בהיסטוריה הארוכה של שתי הקבוצות - בין השאר כי מאז 1983 לא קרה שאוהדי מדריד קמו על הרגליים ומחאו כפיים לשחקן של ברצלונה. אז זה היה מראדונה; הפעם זה היה רונלדיניו. אבל זה היה גם המשחק של לאו מסי בן ה-18, שהוכיח תוך 90 דקות שכל מה שאמרו עליו נכון. ואם זה לא הספיק למישהו, אז בחודש שעבר הכתיר העיתון האיטלקי "טוטו ספורט" את מסי כשחקן הצעיר הטוב בעולם.
אז הוא ארגנטיני, בדיוק כמו דייגו. והוא כישרון ענק, כמו דייגיטו. הוא אפילו מתנשא לגובה 1.70 מ', בערך כמו "לה פלוסה". ונכון, כבר בגיל 18 אומרים עליו שהוא יהיה אחד השחקנים הגדולים בעולם. אתם יודעים מה, בעצם הוא כבר אחד השחקנים הגדולים בעולם. אבל האם - כמו שטוענים יותר ויותר עיתונאים ופרשנים - הוא באמת מראדונה החדש?
לא נראה לי, רבותי. לא נראה לי.
הרווח שבין הרגל לראש
כדי לבדוק אם להשוואה בין השניים האלה יש בכלל רגליים לעמוד עליהן, נתחיל בדיוק מזה: מהרגליים.
מראדונה השמאלי השתמש בעיקר ברגל שמאל כדי לכדרר, לבעוט ולמסור. רגל ימין שימשה אותו, ככה אמרו עליו, רק לעלייה במדרגות. זאת הגזמה, כמובן: הוא תמיד העדיף מעליות. וחוץ מזה, מראדונה ידע לעשות קסמים על הדשא גם ברגל ימין. אנשים פשוט שוכחים. גם מסי שמאלי (למרות שהוא משחק בצד הימני של המגרש), אבל בניגוד למראדונה - השחקן הארגנטיני היחיד שהבקיע יותר מ-100 שערים לפני יום הולדתו ה-20 - הילד לא מצטיין כרגע בנעיצת כדורים בין הקורות.
כשמסי שיחק בנוער הוא הבקיע הרבה, ויכול להיות שזה רק עניין של זמן עד שיתחיל להבקיע גם בבוגרים, אבל הוא לא "גולר". זה בטוח. הוא מעדיף את הבישול על פני הכיבוש - גם בגלל שבגילו הוא לא מספיק פיזי להתמודד עם הבלמים הגבוהים והנוקשים של אירופה.
ביציאה מהמקום, כמו גם ביכולת להחזיק את הכדור ממוגנט לרגל, מסי מאוד מזכיר את מראדונה. אבל הוא רחוק מאוד מהעוצמה הגופנית של דייגו, וספק אם יגיע אליה. כנראה שזה גם עניין מנטלי; מראדונה שיחק כבר בתחילת הקריירה שלו מול שחקנים מבוגרים ממנו, ואלה היו שנים שחישלו אותו פיזית ונפשית. על מסי, לעומת זאת, שמרו בברצלונה כמו על אתרוג. גם כשעלה לקבוצה הבוגרת, המאמן פרנק רייקארד לא זרק אותו מיד למים הקרים אלא שילב אותו בהדרגה, כמה דקות פה, כמה דקות שם. למעשה, גם עכשיו הוא לא משחק באופן קבוע בהרכב (לפעמים מחליף אותו הצרפתי לודוביק ג'ולי).
בכלל, עושה רושם שבמשוואה הזאת יש לראש תפקיד לא פחות מכריע מזה של הרגליים. ההבדלים האמיתיים בין מארדונה למסי נוגעים פחות לענייני יכולת ויותר לאופי שלהם כגברים וכשחקנים. וכראוי לשניים שגדלו בסביבות הפוכות לגמרי, מדובר באופי שונה לגמרי.
טיל לאו
דייגו ארמנדו מראדונה גדל ברחובות, בסימטאות העוני של ויז'ה פיוריטו. אף אחד לא שמר עליו או תמך בו: הוא תמיד נלחם, התמרד, נכנס בקירות. ובדרך כלל הקיר התפרק ראשון.
מראדונה היה ונשאר פושטק (סליחה, שכחתי שאתם בני 12: ערס). הוא אחד שעושה מה שבא לו, על המגרש ובמגרשים אחרים. זה היה נכון כשהוא היה בגילו של מסי בארגנטינוס ג'וניורס, הקבוצה המקצוענית הראשונה שלו; זה היה נכון כשהגיע בגיל 20 לבוקה ג'וניורס, הקבוצה הכי גדולה והכי מתוקשרת בארגנטינה; וזה היה נכון לגמרי כשנחת בברצלונה ב-1982, העיר שבה חגג שנתיים באורגיה אחת מטורפת של סקס, סמים וכדורגל. שלא לדבר על נאפולי, העיר שבה הוכתר כסגנו של אלוהים והתחבר לראשי ה"קאמורה", המאפיה המקומית. לא שמראדונה היה מאפיונר, אבל הוא תמיד הרגיש בבית עם החבר'ה הטובים.
מרגע שדרך לראשונה על מגרש כדורגל, מראדונה נתפס - ולא פחות חשוב, תפס את עצמו - כמלך. בכל קבוצה ששיחק הוא היה הכי נמוך בגובה והכי גבוה בפוזה. בקיצור, האיש הוא גמד רשע במובן הכי חיובי של המילה. ולאו מסי? טוב, אין ספק שגם הוא גמד.
את הילדון החמוד הזה החזיקו בצמר גפן מאז גיל 13, כשהוא הגיע עם המשפחה מארגנטינה לספרד כדי לטפל בבעיה ההורמונלית שמנעה ממנו לצמוח לגובה. ברצלונה הבינה שלגמרי במקרה נפל לה לידיים כישרון של פעם בדור, ולא התכוונה לתת לו לברוח - לא לקבוצה אחרת ולא לרחובות. במילים שגם מראדונה יבין, אף אחד לא התכוון לתת למסי להסניף קוקאין מבטן של דוגמנית. אבל האמת היא שמסי לא צריך שמירה; הבילוי המועדף עליו הוא להישאר בבית ולשחק עם האחיין שלו, תינוק בן חצי שנה. וכן, עליתם עלי: אני רומז שהאיש חנון.
מחנונים לא יוצאים בדרך כלל שחקני כדורגל גדולים, אלא שמסי הוא היוצא מן הכלל: אפילו האופי המופנם לא מונע מהכישרון העצום שלו להתפרץ. על כל מה שאין לו בגבריות הוא מפצה באמביציה, בלחימה שלא מאפיינת שחקנים כישרוניים כמוהו. רק מה, כדי להיות מראדונה לא מספיק לרצות יותר מכולם. ולא מספיק גם להיות הכדורגלן הטוב בעולם. את זה לאו מסי בהחלט יכול לעשות, אבל כשהוא יהיה שם - בעוד שנה, שנתיים או ארבע - מה יקרה אז? איך הוא יתמודד עם המעמד?
150 מיליון יורו, כחדש
באוקטובר 2004 עלה מסי למשחק הבכורה הרשמי שלו בליגה הראשונה, מול אספניול, למרות שהשתייך עדיין לקבוצת המשנה של ברצלונה (שמשחקת בליגה השלישית). הוא התאמן כמה שבועות עם הבוגרים ובשבועות אחרים החזיר אותו המאמן פרנק רייקארד לקבוצת המשנה, אבל לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהוא יהפוך לשחקן קבוע בסגל הבוגר.
בקיץ האחרון התייצב מסי עם הנבחרת הצעירה של ארגנטינה למונדיאל הנוער שנערך בהולנד - טורניר שהיה פשוט קטן עליו. הוא כבש שער מדהים בבעיטה לחיבורים בחצי הגמר נגד ברזיל ואת שני השערים (בפנדלים) בגמר מול ניגריה. הוא סיים כמלך השערים בטורניר וכשחקן המצטיין. ההשוואות עם מראדונה, שהיה דומיננטי בדיוק כמוהו במונדיאל הנוער ביפן ב-1979, היו בלתי נמנעות.
עכשיו החלו העיתונים לדווח שיובנטוס, מילאן ואינטר מתעניינות בילד. בגלל שמסי נחשב אז לשחקן נוער, היה אפשר לפתות אותו ואת משפחתו "לערוק" תמורת סכום לא גדול במיוחד; אבל ז'ואן לאפורטה, נשיא בארסה, מיהר להחתים אותו על חוזה מקצועני. כנהוג בספרד הוכנס לחוזה סעיף שחרור, וספק אם רעדה ללאפורטה היד כששירבט שם 150 מיליון יורו. אחרי הכל, זה הסכום שמופיע גם בחוזים של רונלדיניו וסמואל אטו.
זמן קצר אחרי החתימה על החוזה הגיע גם הזימון הכה מתבקש לנבחרת הבוגרת של ארגנטינה. המשחק הראשון שלו במדים הלאומיים היה מול הונגריה - אותה נבחרת שדייגו מראדונה ערך מולה את הבכורה שלו ב-1977. ולא ברור איך, אבל מסי הצליח לקבל כרטיס אדום דקה וחצי אחרי שנכנס כמחליף.
האדום לא מנע מהילד להפוך לשחקן קבוע בסגל של המאמן הלאומי חוסה פקרמן. כרגע אין לאף אחד ספק שהוא יהיה בהרכב הפותח של ארגנטינה במונדיאל בגרמניה - שלא כמו מראדונה הצעיר, שהיה בין שלושת האחרונים שנופו מהסגל הסופי לקראת המונדיאל שאירחה ארגנטינה ב-1978. זאת היתה אחת ההחמצות הגדולות בקריירה של מראדונה, ששאף לשחזר את ההישג של פלה מהמונדיאל בשבדיה ב-1958, ולזכות בגביע העולם לפני גיל 18. האם מסי יכול להצליח במקום שבו אפילו המאסטרו נכשל? זה תלוי בעיקר בבגרות שיוכיח עד אז. ופה קצת קשה להיות אופטימי.
מראדונה היה צעיר ממסי בהופעת הבכורה שלו בליגה הארגנטינית. שנה אחר כך, בגיל 16 וחצי, הוא כבר שיחק בנבחרת הלאומית. כל מי שראה אותו הבין שלא מדובר בעוד כישרון מהסוג שמתגלה בארגנטינה כל יומיים; היה ברור שמדובר בגאון. אנשים הגיעו ממרחק של מאות קילומטרים כדי לחזות בגמד שעושה שמות בהגנות של קבוצות בוגרים. אז כן, הכישרון נזל לו מהאוזניים - אבל השנים הראשונות בקריירה לא היו קלות. ומכירים את "מה שלא הורג מחשל"? אז זהו, שהלוואי על מסי חישול כזה.
טוב מנעוריו
השנתיים שמראדונה בילה בברצלונה הוכתרו ככישלון מוחלט. הרגע הזכור ביותר מהתקופה הזאת הוא ההשתוללות המטורפת, הבעיטות וזינוקי הקראטה לעבר שחקני אתלטיק בילבאו בגמר הגביע, מול עיניו המשתוממות של המלך חואן קרלוס. את המונדיאל של 1982, הראשון בקריירה שלו, הוא סיים עם כרטיס אדום; זה קרה אחרי ששלח בעיטה לבטן של הברזילאי בטיסטה. לא עם הכדור, עם הרגל. וגם העונה הראשונה שלו בנאפולי לא היתה משהו.
לפני המונדיאל במקסיקו 1986, כל חובבי הכדורגל היו עסוקים בשאלה מי שחקן גדול יותר - מישל פלאטיני, הכוכב הצרפתי של יובנטוס, או מראדונה. היום השאלה נשמעת דבילית לגמרי, אבל אז היא היתה לגיטימית לחלוטין (ודרך אגב, באירופה הרוב היו משוכנעים שהתשובה היא פלאטיני).
הנקודה היא כזאת: הצורך להוכיח שהוא הגדול מכולם, פלוס אופי שבנוי בדיוק למשימות מהסוג הזה, הפכו את מראדונה לענק שהוא היה. ובדיוק בגלל זה מסי הוא לא מראדונה, לא משנה בכמה אלמנטים מקצועיים - היציאה הסילונית מהמקום, הלחימה על הכדור, היכולת לעבור שחקני הגנה - הוא מזכיר אותו. כדי להיות שחקן גדול מספיק כישרון; כדי להיות המלך הבלתי מעורער של הכדורגל, רבותי, אתה חייב להיות ילד רע. ואיכשהו, אני לא מאמין שלאו מסי יוכיח אחרת.
