מה משותף לליברמן ואסד?

בסוף החודש הקודם התקיים בנצרת כנס יוצא דופן, שעיקרו: דרישה מארצות-הברית שלא להשליט את רצונה ומרותה בעולם הערבי. בין הנואמים היה גם ח"כ מוחמד ברכה, שדיבר 15 דקות בקצב של 100 מילים לדקה - 1,500 מילים בסך-הכל. הטלוויזיה הסורית העבירה את העצרת בשידור ישיר, אך בדקות הארוכות בהן מתח ברכה ביקורת חריפה על דמשק ("יש בסוריה אופוזיציה אמריקנית ויש גם אופוזיציה המבקשת דמוקרטיה, אך המשטר מדכא אותה") נקטעו דבריו; פרשן עלה לשידור והאפיל בקולו על נאומו של ברכה. התגובה בישראל הייתה הפוכה בטקטיקה שלה, אך דומה במהותה: גם כאן הוסתרה הביקורת של ברכה על המשטר הסורי; המלעיזים בחרו להבליט את ביקורתו על ארצות-הברית וישראל, כשהאחרונה הושוותה ל"עכביש הצד את סוריה".  

מדוע בחרו הן בישראל והן בסוריה להשתיק את הביקורת על דמשק ולהבליט את שאר הדברים? את הסורים אפשר להבין

בפשטות, הרי זהו משטר דיקטטורי המסתיר מלמעלה ביקורת עליו ומבליט ביקורת על יריב פוליטי. אבל כאן, בישראל, השיטה היא הפוכה: שלילת הלגיטימיות של אדם היא דווקא הבלטת ביקורתו על המדינה. זוהי דיקטטורה מסוג אחר, ובניגוד לדיקטטורה הממסדית בסוריה אשר באה מלמעלה - זו באה מלמטה, בצורה "עממית", משתלחת ביריביה ושוללת את הלגיטימציה לקיומם. אכן, למרות ההבדל הזה, יש בישראל גורמים הקרובים לדיקטטורה של בשאר אסד יותר מאשר לערכים הדמוקרטיים המוצהרים בארץ.

במפלגתו של אביגדור ליברמן, הדוגלת בחילופי שטחים - כולל אום אל-פאחם וכפר קאסם - הזדרזו לפרסם תגובה חריפה לכנס: "בתור מחווה רצוי להעביר אותם חברי-כנסת ערבים אפילו במתנה לרשות הפלסטינית ולשלול מהם מהם אזרחות ישראלית. ישראל ביתנו, פלסטין ביתם". תגובתו הכוחנית של ליברמן היא תגובת ההיפוך לתגובה הדיקטטורית הסורית, אך מבטאת סולם ערכים דומה לה. הטלוויזיה הסורית שללה את הלגיטימיות של ביקורתו של ח"כ ברכה באמצעות הסתרתה, ואילו ליברמן משתמש בהבלטתה כדי לשלול את הלגיטימיות של ח"כ ברכה עצמו ואף את אזרחותו.  

למגינת ליבו של ליברמן, מוחמד ברכה מנהל ישיבות כסגן יו"ר הכנסת כשמעליו במליאה דיוקנו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ולצידו סמל המדינה. בשלב זה כמה מזכויותיו מובטחות, שכן הוא נהנה עדיין מדמוקרטיה פורמלית במדינה. אבל אפילו הדמוקרטיה הפורמלית נמצאת בסכנה נוכח מסע ההסתה של ליברמן נגד האזרחים הערבים. האזרחים היהודים שהדמוקרטיה חשובה להם חייבים לעצור אותו ואת שכמותו.

שש מלחמות ושתי אינתיפאדות עברו על ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. מי שעמדו במבחנים הקשים ביותר בתקופה זו

 הם האזרחים הערבים בישראל, ולמרות כל הקשיים הוכיח המיעוט הזה כי פניו לאזרחות משותפת עם היהודים במדינה. עבור מי שרוצה לדעת כמה שפחות על הציבור הערבי, זה נראה אולי דבר טבעי, שכל חריגה ממנו היא סיבה להשתלחות והסתה. אבל מי שמבקש להכיר לעומק את המדינה בה הוא חי - על מליון ורבע הערבים שבה - מבין שזהו הישג אדיר, שאפשר בקלות לאבד אותו, ואיתו גם את הערכים הדמוקרטיים.

מי שרוצה בטובת שני העמים, צריך לבלום את ההשתלחות של ליברמן באזרחים הערבים מצד אחד, ומצד שני לדחות על הסף את התמיכה הבלתי מסויגת בסוריה, שכללה הנפת תמונתם של אסד הבן והאב בכינוס בנצרת. כנגד החבירה אל הדיקטטורה הסורית, צריך לבנות כאן דמוקרטיה אזרחית יציבה, שלא תתרסק כמו חרסינה עדינה תחת רגליו של אביגדור ליברמן. זהו האינטרס של היהודים והערבים גם יחד.