שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    Resident Evil 4: בן-@ונה של משחק!
    ישירות מה-GameCube מגיע Resident Evil 4, להבהיל ולרתק את שחקני ה-PS2, שיהנו מהגרפיקה המצוינת והמשחקיות הקצבית

    אם לתמצת את העניין בקצרה, Resident Evil 4 הוא בן-@ונה של משחק.

     

    לפני שנפרט מדוע מדובר במועמד ראוי לרשימת משחקי הפעולה של כל הזמנים, צריך לקרר מעט את המנועים. זהו לא משחק מושלם וחלק מתכונותיו אף מרגיזות, אך תוך זמן קצר מבינים שהשלם גדול מסך חלקיו. אני לא יודע למה נאלצנו לחכות זמן רב כל כך עד שהמשחק יעבור המרה מגירסת ה-GameCube המקורית ל-PS2, אך הוא שווה את ההמתנה.

     

    בעיה בגרפיקה

     

    יחד עם זאת, כאשר משווים בין גירסת ה-PS2 לגירסת ה-GameCube המקורית, מתגלה בעיה בגרפיקה. אין זה מפתיע שקונסולת ה-PS2 לא מסוגלת להציג את המנוע הגרפי של RE4 במלוא הדרו - הקונסולה של נינטנדו חזקה יותר וזה בולט בכל אחת מהסצינות במשחק.

     

    מהרגע הראשון ניתן לראות שהמודלים אינם חדים כפי שהיו בגירסה המקורית וגם הסביבות איבדו מעט מקסמן, מאחר ומספר האפקטים בטקסטורות השונות הצטמצם פלאים. מי שסובלים יותר מכולם הם הצבעים במשחק, שנראים דהויים לעומת גירסת ה-GameCube.

     

    ממתק גדול לעיניים

     

    למרות הכל, RE4 ל-PS2 הוא עדיין משחק יפהפה.

    הוא לא מושלם, אך בכל זאת מדובר בממתק אחד גדול לעיניים. הדמויות במשחק יפתיעו אתכם פעם אחר פעם באיכותן, כאשר הבוסים הם ללא ספק המרשימים מכולם. כמעט כל אחד ואחד מהם הדהים אותי כשפגשתי בו - החל מהמפלצת הימית אדירת הממדים של הפרק הראשון, דרך האסיר בעל ידי הסכינים הענקיות של הפרק השלישי ובמיוחד בחלק מהקרבות האחרונים.

     

    סגנון אמנותי מרשים

     

    אמנם, מוצעים עבור ה-PS2 לא מעט משחקים שמצטיינים בתחום הגרפי, אך מה שהופך את RE4 לאחד מהמשחקים היפים של דור הקונסולות הנוכחי זו האווירה.

     

    המשחק מתהדר בסגנון אמנותי מרשים, ובראש ובראשונה בארכיטקטורה קודרת. הכותר מתחיל בכפר אירופי קטן, ממשיך לטירה עצומה ומסתיים בצוקים מרשימים. כל אחד מהמקומות האלה מתאפיין במבנים משלו, כל אחד נראה מציאותי ומאיים בפני עצמו.

     

    מלבד המבנים השונים חובה לציין גם את עבודת הבימוי המרשימה שנעשתה במשחק. סרטוני הקישור נעשו לעילא ולעילא, וגם המצלמה גויסה למטרת העל של הפיכת המשחק לכמה שיותר קולנועי. היא ממוקמת בדיוק מעל לכתפו של גיבור המשחק, לאון, ככה שלא תזכו לראות יותר מדי מסביבתכם הקרובה בכל רגע נתון. זה לא רק הופך את המשחק לקשה יותר, אלא גם למפחיד ומלחיץ במיוחד.

     

    גם הסאונד לא טומן את ידו בצלחת. הדיבוב סביר לכל הדעות, אך ההברקה האמיתית היא פס הקול המצמרר של המשחק, שמשתנה בהתאם לאירועים על המסך. הוא מורכב בדרך כלל מקולות צורמים ושקטים, אך ברגע שאויב כלשהו מתקרב הוא מתחזק והופך למהיר ומאיים מעט יותר. תוסיפו לכך את המלמולים הבלתי פוסקים וחסרי הפשר של מרבית האויבים במשחק ותקבלו אווירה מפחידה מאין כמוה.

     

    מפחיד מאוד, או מבהיל מאוד?

     

    האווירה המצמררת מתחזקת בזכותה של עלילת המשחק. שלא כמו במשחקים הקודמים בסדרה, הפעם האויבים הם לא הזומבים של תאגיד אמברלה, אלא חבורת איכרים מזרח אירופאים מוזרים, שאומנם לא אמורים להיות זומבים, אך בהחלט מתנהגים בהתאם.

     

    לאון מגיע לאזור כדי לחפש אחר אשלי, בתו של נשיא ארה"ב, שנחטפה. למרות מספר חורים מוזרים בעלילה (למה שולחים רק בן-אדם אחד למשימה שכזאת?) ושורות דיאלוג בנאליות רבות, הסיפור בהחלט עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר.

     

    בבסיסו, RE4 מפגר בשנות אור אחר מתחריו. כמעט ואין שליטה במצלמה, שלא לדבר על השליטה המוגבלת בדמות הראשית. עזבו את העובדה שאי אפשר לקפוץ, או שהתנועה בסביבות השונות מוגבלת מאוד, כשלא ניתן אפילו לרדת לצידו של גרם מדרגות, אלא רק בנקודות ספציפיות שנקבעו מראש. זו אפילו לא הבעיה המרגיזה ביותר במשחק.

     

    לכבוד המפוקפק הזה זוכה העובדה שלא ניתן להחליף נשקים במהירות. הדרך היחידה לעשות זאת היא כניסה לתפריט הציוד ובחירה בנשק הרצוי. זה יוצר מצב אבסורדי שבו באמצע קרב בוס צריך להיכנס פעם אחר פעם לתפריט הציוד כדי לרפא את לאון או להחליף לרימון בעת הצורך.

     

    אקשן טוב

     

    למרות כל הבעיות הללו, RE4 מצליח בכל זאת להתברג לרשימת משחקי הפעולה הטובים ביותר. הוא עושה את זה בעיקר בזכות עיצוב שלבים מעולה, שמפזר את האקשן בצורה שמשאירה את השחקן דרוך כל העת, מחכה לראות מהיכן יצוץ האויב הבא. קרבות הבוסים מגיחים משום מקום. כניסה לחדר תמים למראה יכולה להפוך לאתגר של כחצי שעה בנקל. וזה אפילו לא רק הבוסים שיקשו על חייכם במשחק.

     

    גם האויבים הפשוטים ביותר יכולים לעשות זאת, כשהם יפתיעו אתכם לא פעם ולא פעמים. בלי שתשימו לב אחד מהם יחזיק מטען נפץ שיחסל אתכם במכה, או שבזמן שתתעסקו עם כמה מהכפריים, יתקוף אתכם מרחוק אויב חזק יותר. הכל יכול לקרות והכל באמת קורה: אויבים כמעט בלתי נראים, יצורים מכונפים שתוקפים מהאוויר, כפריים שייזרקו עליכם גרזנים ומה לא.

     

    ניתן ואף רצוי לשדרג כלי נשק

     

    היופי הוא שניתן להתמודד עם כל אלה שווה בשווה, גם עם שלט הקונסולה. תשכחו מהעכבר ומהקלדת שלכם, שכן במשחק הפעולה הזה הכל עובד כמו שצריך. כל אחד מכלי הנשק החמים במשחק מצויד במערכת Red Point, שמאפשרת לשחקן לכוון בכוחות בעצמו בלי הצורך להשתמש בנעילה אוטומטית כזו או אחרת. כיוון שרוב האויבים נעים לאט למדי, בקושי שמים למגבלות הטבעיות של השלט. לא מספיק לפגוע - צריך לפגוע היטב, ומומלץ באזור הראש. רוב כלי הנשק במשחק לא מספיק חזקים כדי לעצור אפילו את האויבים הפשוטים ביותר בירייה בודדת, וגם התחמושת נדירה למדי, כך שצריך לחשוב היטב לפני כל ירייה.

     

    צורת המשחקיות הזו הולכת יד ביד עם מערכת המסחר של RE4. המערכת הזו מבוססת על מספר סוחרים, הפזורים בכל אחד משלבי המשחק. אותם סוחרים יאפשרו לכם לשדרג את כלי הנשק שלכם, או לחילופין להחליף אותם בטובים יותר. לעולם לא יהיה לשחקן מספיק כסף או מקום נשיאה לכולם, ומוטיב הטקטיקה במשחק מתחזק כתוצאה מכך.

     

    כל המאפיינים הטקטיים האלה יוצרים משחקיות שכמעט ואינה חוזרת על עצמה, כך שמפתיע לגלות שזהו משחק ארוך מאוד ביחס לז`אנר. נדרשו לי כמעט 20 שעות לסיים את חמשת הפרקים שלו ברמת הקושי הרגילה, ולא מצאתי את עצמי מתלונן על מונוטוניות אפילו פעם אחת. RE4 זורם בצורה כל כך נפלאה, עד שלא הרגשתי בכלל שעברו כל כך הרבה שעות כשסיימתי אותו. זו תחושה המשותפת לשחקנים רבים שסיימו אותו - כבר שנה שלמה ניתן לשמוע שחקני GameCube שמדברים בדיוק על התחושה הזו.

     

    כדאי, או חייב, לקנות את המשחק?

      

    למזלם של שחקני ה-PS2, החוויה לא צריכה להיגמר כשעשרים השעות הללו מסתיימות. בגרסה הזו ישנו מצב משחק חדש בשם "דרכים נפרדות", בו מקבל לידיו השחקן את השליטה בסוכנת אדה וונג. סיפורה של וונג קצר בהרבה מהראשי, אך הוא מספיק קשה ומעניין בשביל למשוך אתכם לתוך עולם המשחק העשיר של RE4 לעוד מספר שעות. השליטה בוונג כמעט וזהה לחלוטין ללאון, אך הבונוס האמיתי טמון בסיפור עצמו, שחופף לזה של לאון. בזכות "דרכים נפרדות" ניתן להבין מה בדיוק התרחש מאחורי הקלעים, בזמן שהתרוצצנו ושמרנו על בת הנשיא.

     

    "דרכים נפרדות" מהווה למעשה את ההבדל הגדול ביותר בין הגרסה הזו לגרסת ה-GameCube. זו תוספת מעניינת למדי, אך בטח שלא כזו שתצדיק את רכישת המשחק למי מכם שכבר סיים אותו על גבי הקונסולה של נינטנדו. מצד שני, אם אין לכם אותה ולא שיחקתם עדין ב-RE4, אתם צריכים להודות ל-Capcom על ההמרה המעולה הזו ולרוץ לחנויות. זהו אחד ממשחקי החובה החדשים של ה-PS2, עליו אני ממליץ בפה מלא גם אם אינכם מחובבי משחקי האימה/פעולה. זהו אחד מאותם הכותרים שאסור לכם לפספס – ארוך, מושקע, יפהפה ומהנה בטירוף – מועמד למשחק השנה, כבר אמרנו?

     

    הכתבה התפרסמה במקור באתר vgames.co.il  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים