הקהל התלהב, מה יגיד הבוחר?
כבר הרבה זמן שלא היה במפלגת העבודה אירוע כה תוסס ושואף ניצחון כמו אמש. היועצים האמריקנים עשו ללא ספק את עבודתם במקצועיות, ועכשיו נשאלת השאלה: מה יישאר מכל המופע הזה מחר בבוקר. פיגוע או שניים, קסאם או שניים - וכל המאמץ הזה יראה כמו היסטוריה רחוקה: כשאוטובסים ואנשים בוערים, לאף אחד לא ממש אכפת אם סטודנט יוכל לשלם את שכר הלימוד שלו. ואסור לשכוח גם את יצר ההרס העצמי המפורסם של העבודה
כבר הרבה זמן שלא היה במפלגת העבודה אירוע כה תוסס, כה מלא חיות כמו אמש. אפילו אירוע חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה, שלווה במופע חטיפת
מבחינה פוליטית, אפשר להכתיר את כינוס הוועידה כנקודת מפנה - לפחות מן הבחינה הפנים מפלגתית. לאחר שבועות ארוכים של התכתשויות פנימיות, נראה היה אתמול כאילו מפלגת העבודה עולה על פסים של שפיות, פסים של ריצה קדימה, ולא של המשך התבוססות בבוץ. העבודה נראתה אתמול כמפלגה שרוצה לנצח, כמפלגה שהבינה שאם תמשיך בסגנונה הרגיל, סגנון של התאבדות קולקטיבית, אפילו אלה שישבו בשורה הראשונה על הבמה לא יגיעו לכנסת.
לכן, הכל נראה אתמול נכון: הנבחרת על הבמה, הפתיחה של המזכ"ל איתן כבל שהרים את הפעילים על הרגליים כשקרא, פעם אחר פעם, "מ-ה-פ-ך", הצגת המועמדים לכנסת על ידי אלון אבוטבול, שעשה את זה בחן וקצת כמו במגרש כדורגל או כודרגסל, הנאום הארוך והמעמיק של עמיר פרץ ("לקלינטון לא היה אף נאום שהיה פחות מ- 27 דקות", אמר אחר כך היועץ האמריקני ג'רמי רוזנר, שנראה מרוצה מן האירוע), הקהל המשולהב שקיבל את נבחריו בעמידה ובמחיאות כפיים, האורות, ואפילו להקת המעודדים עם התופים והדגלים שלא נחו לרגע.
הכינוס אתמול. צילום: גיל יוחנן
מבחינה הפקתית, האירוע זוכה לציון גבוה, אפילו גבוה מאוד. המארגנים הקפידו לשים לב לכל פרט, הקפידו להקפיד: על שורת הילדים עם דגלי ישראל שלידם עברו הח"כים לעתיד, על גרפיקת מגני דוד שכיסו את המסך הענק שעליו שודרו תמונותיהם של הנבחרים שישבו על הבמה, ואפילו על התזמון. הפעם, יו"ר העבודה לא נאם ברבע לשבע, וגם לא בשבע ועשרים ושמונה דקות. עמיר פרץ התייצב נרגש מול המצלמות והמיקרופונים בשמונה וחמש דקות. אפילו ג'רמי רוזנר, היועץ האמריקני, נראה מרוצה. סוף סוף פריים טיים. סוף סוף שידור ישיר, מול כל העם.
כעת נשאלת השאלה: מה יישאר מכל המופע הזה מחר בבוקר, מה יזכרו הבוחרים הרחוקים שם בחוץ, שלא היו בבנייני האומה. נכון, פרץ לא השאיר פתח לניחושים באשר לכוונותיה של מפלגת העבודה. בכל מה שקשור לנושאים החברתיים והכלכליים, הוא נתן מענה שלם ומנומק. אף אחד לא יוכל לטעון אחר כך, ב-29 במארס, שהוא לא ידע מה מציעים לו פרץ ומפלגת העבודה. אף אחד לא יוכל לטעון שבילבלו אותו, שהוא לא ידע. פרץ דאג ללעוס לשומעיו את משנתו החברתית עד דק. אם הוא ימשיך כך, בעוד שבועיים, כשהקמפיין יהיה בעיצומו, כל ילד יוכל לדקלם בעל פה משנה סוציאל-דמוקרטית מה היא.
השאלה הנשאלת כעת היא האם כל זה מספיק. היום צפוי פרץ לנאום את הנאום המדיני שלו בכנס הרצליה, ובכך לענות על כל השאלות, לפחות בשלב הזה. כולם יידעו מה הוא רוצה לעשות, ולאן הוא רוצה ללכת. השאלה היא האם כל זה יעזור. ראשית, משום שפיגוע או שניים, קסאם או שניים - וכל המאמץ הזה יראה כמו היסטוריה רחוקה. כי למרות מה שטוען עמיר פרץ, כשאוטובסים ואנשים בוערים, לאף אחד לא ממש איכפת אם סטודנט יוכל לשלם את שכר הלימוד שלו אחרי שהוא ישתכר משכורת ממוצעת במשק או לפני.
ויש גם את אנשי מפלגת העבודה, שאסור לשכוח אותם. בתוך תוכם, יש לאנשים הפוליטיים האלה מנגנון הרס עצמי יוצא דופן. גם כשלכאורה אמור להיות להם הכי טוב, הם עדיין משדרים עגמומיות. במפלגה עבודה כמו במפלגת העבודה, קשה לאנשים שלא לקלקל את השמחה.
כבר עם רדתם מן הבמה, החלו כמה מהבכירים להתלונן, להוציא את הרוח מהפרשים. כן, הם סיננו בחצי חיוך חמוץ, היה יפה והיה טוב. אבל זאת רק ההתחלה. ראש ממשלה הוא לא יהיה.
לפנייה לכתב/ת 
