בשלח: על עמלק, חמאס ושפילברג

"זכור את אשר עשה לך עמלק", "תמחה את זכר עמלק". עמלק הוא העם אשר תקף באכזריות את בני ישראל כאשר עזבו את מצרים. אך מי או מה הוא כיום, ומה זה בעצם משנה לישראלי החי בתחילת המאה ה-21? תחילה עלינו לומר באופן ברור, שהמשנה הבהירה לפני יותר מ-1,500 שנה שאין אנשים מסוימים שניתן לזהותם כעמלק: "עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות". אין זה אומר - כפי שמספר אנשים ניסו לפרש - שמצוות השמדת עמלק אינה רלוונטית עוד רק משום שאילן היוחסין של האומות מבולבל, ואם בכל זאת יצליח מישהו לאתר את העמלקים באופן מדעי - אזי מצווים אנו להורגם. חס ושלום! הכוונה היא שבנקודה מסוימת בהיסטוריה, הרעיון שאפשר להגדיר אדם על פי מוצאו הפך לאבסורד מבחינה מוסרית.

אין טבעו של אדם נקבע על פי מקום הולדתו או זהות הוריו, אלא רק דרך הבחירות שהוא עושה במהלך מסע חייו. יחד עם זאת, הרעיון של "עמלק" נותר רב עוצמה ורלוונטי. עמלק הוא כל מה ומי שמייצג שנאה עיוורת וזדוניות, המובילה לרשע מעורר פלצות. כזה הוא החמאס, המחויב להשמדת מדינת ישראל בכל האמצעים האכזריים והנפשעים ביותר, וככזה הוקם גם אש"ף. אולי לא נעים לשמוע, אך זו האמת. וכאן גם טמון המפתח. ישנה רק דרך אחת להילחם בעמלק: לזכור. בעוד שלאפלטון איבוד הידע הוא מקור הרוע, בחכמה העברית מקור כל רוע נובע מאובדן הזיכרון.

דוגמה טראגית של אובדן זיכרון ממש מסוג זה הופיעה לאחרונה במחוזותינו עם צאת סרטו של סטיבן שפילברג "מינכן" לאקרנים.

הסרט מבוסס על השקר הגדול של שוויון מוסרי. אין בו שום זיכרון היסטורי. אין בו הבנה של הצו המוסרי המקודש ביותר - לזכור את עמלק. בסרט, הן הצד הערבי והן הצד הישראלי רוצים בית לאומי. שניהם רוצים מדינה. לשניהם יש מצפון ושניהם מביעים תרכובות שונות של טוב ורע. שני הצדדים נושאים נאומים חוצבי לבבות על דם, בית ואדמה. אדם מן השורה לא ממש יכול להבחין בין הטרוריסטים לבין קורבנותיהם. שפילברג שוכח לחלוטין את ההקשר המוסרי-היסטורי; הוא אינו זוכר את עמלק.

שפילברג מאותת לנו שכאשר אנשים טובים הורגים אנשים רעים, אזי גם הם הופכים רעים. אבל בספר "נקמה" של ג'ורג' ג'ונס, עליו מבוסס "מינכן", אנו למדים שלסוכנים הישראלים ניתנו הוראות ברורות: בבחירה בין הריגת מבוקש מהרשימה יחד עם עובר אורח תמים, לבין ביטול המשימה - יש לבטל את המשימה. כך שגם אם נכון שלבחורים הטובים יש מעט רוע ולרעים יש מעט טוב - קיים עדיין הבדל מהותי בין נסיבות הפעולה. על אותו משקל, בנות הברית והנאצים במלחמת העולם השנייה לא היו שווים מבחינה מוסרית. "עמלק" מלמד אותנו שרעיון השוויון המוסרי הוא הפרה של רוחניות וחכמה.

כמובן שישראל רחוקה מלהיות מושלמת, אך ההבדל בתפישות העולם עדיין רב. בישראל, ברוך גולדשטיין הוא דמות מנודה כמעט בכל שכבות האוכלוסייה. אצל שכנותיה, המחבלים המתאבדים, סדאם חוסיין ובן-לאדן נחשבים במקומות רבים

לגיבורים לאומיים. בתחילת הסרט "מינכן" ישנה סצנה דרמטית, בה אומרת גולדה מאיר: "כל תרבות מוצאת לנחוץ להתפשר לעתים על ערכיה שלה עצמה". גולדה כנראה מעולם לא אמרה זאת, אך עצם הרעיון שגוי מיסודו: הצורך לפעול נגד ארגון "ספטמבר השחור" לאחר טבח הספורטאים היה צורך מוסרי; הפציפיזם אינו כזה. הוא שגוי מוסרית ותמיד גורם בסופו של דבר ליותר סבל מאשר עימות ישיר עם הרוע. הלא מינכן עצמה היא המקום בו חשב ראש הממשלה הבריטי, נוויל צ'מברליין, לפייס את היטלר, ועוד הכריז על "השגת שלום בדורנו". התוצאה הייתה מלחמת עולם ושואה. זכור את עמלק, שפילברג.  

כפי שנרמז כבר בפתיחה, העובדה שאדם או קבוצה מתחילים כ"עמלק" אינה אומרת בהכרח שכך גם יסיימו. אפילו חמאס - אם ינטוש את כוונותיו הרצחניות ויבקש פיתרון הוגן לסכסוך הדמים הקשה - ימצא, יש להניח, פרטנר לדיאלוג בכל מקום ובכל שעה. לו יתעורר רצון כן לשלום מתוך העם הפלסטיני והעולם הערבי, זה יהיה דבר נפלא, ואנחנו מצידנו נידרש לכבד את אויבינו ולהכיר בכך שיש להם ערכים שונים משלנו, ולא ניתן לקנות את אהדתם עם "קידמה מערבית". לפני מספר שנים, לאחר הלינץ' ברמאללה, אמר עמוס עוז: "הפלסטינים כלואים וחנוקים בתוך שנאה עיוורת". אני לעומתו אינני "שמאלי", אף לא "ימני". אני בסך-הכל קורא את פרשת השבוע ואומר: זכור את עמלק. זכור, כי אובדן הזיכרון הוא עצם מקור הרוע, המביא סבל כה נוראי לעולם.