קדושים: ואהבת לרעך - כל עוד הוא יהודי?

הפסוק הזה מופיע גם בברית החדשה, בבשורה על-פי מתי, ולפיכך אחינו הנוצרים מחויבים לה פעמיים. ועדיין, האבירים הטובחים של הצלבנים לא האמינו שהם מפירים את מחויבותם הגדולה להיות "אוהב". כך גם כמרים קתולים, כולל האפיפיור פיוס, שהביעו סימפתיה או סייעו בפועל להיטלר במלאכת ההשמדה. מדוע? כיוון שהם קראו את המקורות היהודיים בצורה לא נכונה - המחויבות לכאורה היא לאהוב אך ורק את רעך, כלומר את האדם שחולק איתך ערכים, אמונות ודוגמות.

האופן בו אנו מבינים את הציווי לאהוב משתקף דרך הפריזמה של איך האדם רואה את העולם, או מה שנקרא בפסיכולוגיה: רמת התודעה שלו; את מי אני חווה כ"רע" שלי. מסיבה זו אנו רואים כיום שבמרבית העולם הדתי ישנה היצרות עצובה מאוד של מעגל האהבה, האכפתיות והחמלה.

מצד אחד, יש בקהילה החרדית גמילות חסדים מאורגנת ומושרשת יותר מבכל סקטור אחר באוכלוסיה. אולם האובייקט

לאהבה ולגמילות החסדים מוגבל לעתים קרובות מדי לאנשים דתיים אחרים, או לקהילה דתית מסוימת של מישהו, ישיבה או חצר חסידית. אותו האתוס המוגבל הזה רווח לעתים קרובות מדי במדיניות של מפלגות דתיות, אשר באופן מוצדק או מוטעה נתפשות על-ידי הציבור ככאלו המעוניינות רק באינטרס הספציפי של קהילתם, ולא בזה הלאומי. במקביל, בקהילות חילוניות בכל העולם המערבי ובישראל המעגל של אכפתיות, חמלה ואהבה מוגבל לעתים קרובות מדי למעגל המשפחתי והחברתי של האדם.

ארבעה מעגלים של אהבה

בני-אדם יכולים באופן פוטנציאלי לעבור דרך ארבעה שלבים של התפתחות מוסרית ביכולתם לאהוב. בכל שלב, מעגל האכפתיות והחמלה מתרחב. השלב הראשון נקרא אגוצנטריות, ובו האכפתיות היא לאדם עצמו, למשפחתו הקרובה ולמעגל של חברים. כל מי שמחוץ למעגל המצומצם הזה אינו מקבל אהבה, ולעתים קרובות מקבל יחס עוין. השלב השני של התפתחות מוסרית ואהבה נקרא אתנוצנטריות, שפירושה אהבה של האדם לקהילה אליה הוא שייך, לשבט או למדינה. אולם שוב - מי שנמצא מחוץ למעגל המצומצם והנוקשה הזה מקבל לעתים קרובות יחס עוין. אנו "העם הנבחר", וכל מי שמחוץ למעגל שלנו אינו ראוי לאהבה.

אם אנו מרחיבים את מעגל האהבה, האכפתיות והחמלה, ומכלילים בו את כלל האנושות, אנו עוברים מאתנוצנטריות ל"עולם-צנטריות". או אז, כשאנו חווים אהבה, אנו לא מצמצמים אותה יותר באופן אוטומטי ובלתי מודע למשהו קטן; אנו חווים את כל בני-האדם כ"רעינו", דואגים ופועלים למען ריפויו של כל כדור הארץ. אנו זוכרים שמה שמפריד בינינו בטל בשישים לעומת מה שמאחד אותנו. אנו נוכחים לדעת שאם האבהות של אלוהים אינה מבטיחה את האחווה של כלל האנושות - אזי כולנו יתומים. השלב הרביעי בהתפתחות המוסרית הוא לאהוב ולדאוג לא רק לבני-האדם, אלא לכל היצורים כולם. הבעל-שם-טוב מלמד בצוואתו המוסרית שהאדם צריך להרגיש שאפילו החיות הן "רענו על פני כדור הארץ", ולפיכך ראויות לאהבתנו.

שני השלבים האחרונים, בהם מופנים הרגש והפעולה של האהבה לכל העולם - זוהי מטרת התודעה המקראית. מסיבה זו,

המדרש מלמד אותנו שהתורה מתחילה ב"בראשית" - אלוהים כבורא של אדם וחווה שמהם באו כל בני-האדם, ואלוהים כבורא של כל בעלי-החיים, שכולם ראויים לאהבה וחמלה. יתר על כן, המילה "לרעך" בתורה ללא ספק אינה מוגבלת רק ליהודים. כשם שבני-ישראל השאילו כלי זהב וכסף מרעיהם המצרים, כך ברור לחלוטין שאין מדובר רק ב"רעך לתורה ולמצוות", אלא לכלל האנושות.

העבודה שלנו כיהודים היא לחוות אהבה לכל העולם, ולהשתמש בחוויה זו כדי להניע אותנו ל"תיקון עולם". מדיניות הפנים של ישראל, כמו גם המדיניות הלאומית שלנו, צריכה לשקף את התודעה הזאת - אנו צריכים לאהוב את הסביבה, את החיות וכל בן אנוש, אשר עליהם אנו אחראים במדינתנו. ואם המדיניות שלנו אינה משקפת את התודעה הזאת, הרי שהתכלית מועטת בקוראנו לעצמנו מדינה יהודית. האימרה הנושנה של קביעת מדיניות בהתבסס על "מה שטוב ליהודים", היא הפרה של היסוד המהותי ביותר של העם היהודי, שהוא "ואהבת לרעך כמוך" - ואהבת את כל הרעים שלך, את כל מי שחי על פני האדמה, כפי שאתה אוהב את עצמך.