או, פיליפ

"טרומן קפוטה" (השם המקורי מסתפק בציון שם המשפחה בלבד) הוא אחד הסרטים הכי אינטליגנטיים אי פעם, שעסקו ביחסים הסימביוטיים שבין מתעד למושא התיעוד שלו, בתלות ההדדית ביניהם, ובקיום שהם מעניקים זה לזה.

הסרט אינו ביוגרפיה של אחד מגדולי הסופרים האמריקאיים של המאה ה-20, והוא מתמקד בפרק קצר בלבד בחייו של קפוטה, אותן שש שנים בקירוב שנמתחו בין 1959 ל-1965, שבמהלכן תיחקר וכתב את ספרו החשוב והמשפיע ביותר, "בדם קר".

זה מתחיל כאשר קפוטה, בגילומו המפעים של פיליפ סימור הופמן, ועל כך בהמשך, נתקל בידיעה קטנה ב"ניו יורק טיימס" על ארבעה בני משפחת חוואים מעיר קטנה בקנזס, שנטבחו בביתם. הזמן הוא חודש נובמבר של שנת 1959, וקפוטה משכנע את עורך המגזין "ניו יורקר" לאפשר לו לעקוב אחר חקירת הרצח מקרוב. הוא נוסע למקום בחברת ידידתו הוותיקה מילדות, הסופרת נל הרפר לי (קתרין קיניר), מי שעתידה לכתוב את "אל תיגע בזמיר" עטור התהילה; וכאשר שני נוודים נעצרים בחשד שביצעו את המעשה – קפוטה מפתח קשר רגשי עם אחד מהם במטרה להפוך את סיפור הרצח לרומן מסוג חדש, רומן תיעודי.

הסרט מתמקד במערכת היחסים שנרקמת בין קפוטה לאחד משני הרוצחים, פרי סמית שמו (מגלם אותו קליפטון קולינס הבן, שהיעדרותו ממצבת המועמדים לאוסקר השנה מאכזבת ביותר), שאותו קפוטה מדבב לצרכי הרומן המיועד שלו. זהו קשר שנע בין ניצול לחמלה - “גדלנו באותו בית", אומר שם קפוטה, “רק שהוא יצא מהדלת האחורית, ואני – מהקדמית" – מה שלא מפריע לעיתונאי-סופר לפתח עניין עצום, שלא לומר תקווה, בהרשעתם של הרוצחים והוצאתם להורג, שבה גם נכח. לשאלתו של סמית, קפוטה מכחיש שבחר לקרוא לרומן שלו, “בדם קר", והסרט, בהתאם, מיטיב לעצב את דמותו של הסופר באופן אמביוולנטי – מיוסרת מצד אחד, משום שהיא מודעת להיבט הציני והנצלני של פעילותה האמנותית הנ”ל, אך גם ככזו שמעוררת רתיעה וסלידה, מאותן סיבות ממש.

שיקוף מראה

טרומן, הומוסקסואל מוצהר, בנם של סוכן מכירות נכלולי ומלכת יופי מאלבמה, נולד בניו אורלינס ב-1924. הרפר לי, בת שכניהם של דודניו, שבמחיצתם נשלח להתגורר בהיותו בן שש, כללה את דמותו ברומן הנודע שתפרסם לימים – הוא שם דיל האקסצנטרי, בן השכנים השוגה בדמיונות קסומים. "קפוטה" יותר מאשר מרמז, שהקשר בין מחברם הססגוני ונפוח האגו של "ארוחת בוקר "בטיפאני'ס" ו"נבל העשב", לבין פרי סמית, נבע במידה רבה מהבנתו שהרוצח הוא מעין שיקוף מראה שלו עצמו. שניהם חלקו משפחות לא מתפקדות, וחשו חריגים בסביבתם – רק שקפוטה, בהתנהגותו המצועצעת ובמראהו וקולו התינוקיים, הפך את האאוטסיידריות שלו למנוף. לסמית, אינדיאני למחצה, שגופו נותר מעוות בעקבות תאונה, והיה מכור לאספירין, היה, בלשון המעטה, פחות מזל.

"בדם קר", שאופיו העיתונאי-דיווחי סימן אותו כמבשר ה"ניו ג'ורנליזם" מבית מדרשם של טום וולף ואחרים, הפך לסרט בשנת 1967, שבו גילם רוברט בלייק, שלימים נאשם ברצח אשתו – וזוכה, את דמותו של פרי. על רקע העיירה המערב תיכונית אליה הוא מגיע, קפוטה הטווסי נראה כמו חייזר, מה שלא מפריע לצופה להזדהות אתו ועם הדילמה המרכזית העולה מאופי יחסיו עם פרי (ששמועות מפוקפקות בזמנו אף ייחסו להן היבט מיני) – האתיקה של התיעוד, בכתב ובכלל. באופן זה הופך "קפוטה" למעין מחזה מוסר, המציג את מערכת היחסים הדיאלקטית והמייסרת שבין האמן למציאות המספקת לו את חומריו.

זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון שביים בנט מילר (שסרטו התיעודי היפה, "the cruise", על מדריך תיירים ניו יורקי מקורי במיוחד, הוקרן בפסטיבל ירושלים 99'), והראשון שתסרט חברו לספסל הלימודים בתיכון, דן פוטרמן, שחקן בדרך כלל ("וויל וגרייס"). זהו גם אחד משני סרטים עכשוויים הסוקרים את כתיבת ספרו ההוא של קפוטה, שאחריו, אגב, נדמה הקריירה הספרותית שלו (השני, “have you heard”, עם סנדרה בולוק וגווינית פאלטרו, עתיד לצאת בסוף שנה זו). עבודתם המשותפת הזו מבוצעת כמעט בשלמות (למעט דמותה של הרפר לי, שנותרת שולית ומעורפלת), אבל הסרט הוא, קודם כל, הרגע הגדול של פיליפ סימור הופמן (“אושר”), שהוא גם אחד המפיקים בפועל. קפוטה בגילומו הוא דמות זדונית וטרגית, גדולה מהחיים וכמהה להערצה – שילוב מדהים של מנעד משחקי רב גוונים ונוכחות פיזית מרשימה. אל תחמיצו את המופע של טרומן שלו.