"שום בוגרת ושום כלום"
"אני לא הקשבתי. מה שרץ לי בראש זו האפשרות שאוכל ללכת, ואז אהיה כמו כולם ובטוח שיהיה לי חבר. מנגד ראיתי את הסכנה. איך אימי ואבי מחכים כשבסוף ד"ר בר מודיע להם שניסה לעשות כל מה שיכול ונכשל. ומה אם אהיה משותקת לגמרי? זה הפחיד אותי אפילו יותר ממוות". פרק מספרה של נורית פלג "אהבה על גלגלים" העומד לצאת לאור, על חוויות ההתבגרות של נערה נכה
היום התעוררתי, כאחרי מחלה. כל הלילה נשבעתי לעצמי שאשכח מדן ומכל רעיון החבר. כשהתעוררתי, די מותשת, הייתי דווקא שמחה. אם לא אחשוב על עניין החבר כל זה יישכח, ואני אחזור לעצמי. ילדה מאושרת עם משפחה נהדרת, חברות, חברה טובה במיוחד וכלבה מהממת. זהו! ממילא אני עוד צעירה, לא צריכה חבר ולא רוצה חבר.
קמתי והתארגנתי לבית הספר, במטבח אמי חייכה. "את נראית יפהפייה", אמרה, "וגם הרבה יותר מאושרת מאתמול ומשלשום". הנהנתי וחייכתי.
אמא הביאה לי חביתה ואנג'י כבר הציצה. "בואי!" קראתי והיא רצה. "שבי, שלום, יד שנייה... בבקשה!", ונתתי לה שתי חתיכות מהביצה.
"מסכנה", אמרה אימי, "את ממש משגעת אותה".
"היא צריכה להיות מאולפת", חייכתי. "שכולם יראו כמה היא חכמה".
אימא נענעה בראשה וצחקה. הצטרפתי אליה. כשסיימתי לאכול, אבא הגיע ורצה לקחת אותי לבית הספר. סירבתי, העדפתי להגיע ככה. אתמול החזרה היתה מצוינת ונתנה לי זמן איכותי עם עצמי, זמן להרהר. אימא לא התלהבה, אך אבא דווקא שיבח אותי.
הדרך אכן היתה נהדרת, מלבד כמה דברים מטרידים כקופסה שמישהו הניח סתם ככה באמצע הדרך, והיה עלי לעקוף דרך שביל חול עקלקל ולא נוח לכיסא הגלגלים שלי, ומדרגה שגם אתמול היוותה מכשול. מה שהכי הפריע לי היו כמה ילדים שהצביעו עליי והביטו בי כאילו אני איזה חייזר. כתגובה הנפתי ידי לשלום וחייכתי. ילד אחד הסמיק, השני נעלם באלגנטיות והשלישי הניף יד לשלום. צחקתי. בעבר קטעים כאלו ממש דיכאו אותי, אך אני בוגרת יותר עכשיו. אך אם להודות על האמת, שום בוגרת ושום כלום. כמה שניסיתי, לא הצלחתי להתנתק מעניין החבר והשאר נראה שולי לחלוטין.
בכיתה שוב החלטתי לא לשים לב לרינת. זה הצליח מצוין. לאחר ניסיון כושל להעליב אותי רינת חזרה לעיסוקיה. "יפה מאוד!" הריעה אירית בהפסקה. "ראיתי איך רינת מרגישה מגוחכת, שהיא מעליבה ואת לא מתייחסת".
"נשבר לי ממנה", אמרתי. " אנו גדולות מדי בשביל זה".
"נכון".
ישבנו ושוחחנו, כשרוני בא. "הי מיכל, הי אירית", נופף בידו. "מה נשמע?".
שתינו הרמנו את הראש בפליאה. רוני בא לדבר איתנו? "מיכל...", עכשיו הוא נשמע לא בטוח בעצמו. "אני מצטער".
"על מה?".
"על איך שנעלמתי לך אתמול", ביטחונו גבר. "זה ממש לא היה יפה". חייכתי, הוא באמת נראה חמוד.
"פשוט מיהרתי לסדר משהו...", המשיך והיה ברור ששיקר. "בכל מקרה, אני בהחלט מכבד אותך, על איך שאת לא מתייחסת לסנובית הזאת".
לא ידעתי מה להגיד. כך גם רון. שנינו היינו נבוכים. "איך הייתה הבחינה?", שאלה אירית, מסייעת לנו.
"בסדר גמור", חייך רון. "מתמטיקה זה המקצוע החזק שלי".
"ברצינות?!", אירית קפצה. "זה המקצוע החלש של מיכלי. אולי תוכל לעזור לה?". עמדתי לרצוח אותה. עכשיו היא הגזימה.
"בטח!", רון דווקא נראה מאושר. "מה הקשיים שלך?". שתקתי. לא יודעת למה, אך לא הרגשתי בנוח.
"בעיקר משוואות עם שני נעלמים", עניתי לבסוף. "איך זה מצליח לך?".
"ממש שטויות!", הוא צחק. "אעזור לך מתי שבא לך".
"תודה". שתיקה. אני שונאת שנוצרת שתיקה ואין לאף אחד מה להגיד. נו, מיכל... תחשבי כבר מה להגיד. לעזאזל. נו...
"טוב", הוא הביט בי לאחר שהבין שאני נבוכה ולא יודעת כל-כך מה להגיד, איך לפתח את השיחה. "אני חייב לקפוץ לצלם חומר, אם את צריכה עזרה הנה הטלפון שלי". הוא תחב פיסת נייר לידי והסתלק.
"וואו!", שרקה אירית. "הוא ממש דלוק עליך".
"מה פתאום?", ביטלתי זאת מייד. "הוא סתם היה נחמד".
"מיכל", היא אמרה כמי שמבינה עניין, "הוא נתן לך את המספר שלו - הוא מטורף עלייך".
"כן, בטח", גיחכתי, "במיוחד אחרי השיחה הנפלאה שניהלתי איתו".
"בזה את צודקת", היא חייכה. "הו, מיכלי, את חייבת להירגע ולהיות עצמך גם לפני בנים". שתקתי.
"אך, מיכלי... חמודה...", עכשיו חיוכה התרחב, "אני מכירה טוב בנים ומבינה את פשר התנהגותם יחסית לא רע. מיכלי, הוא דלוק עלייך. יו! הנה רן, אני חייבת לשאול אותו משהו. חכי רגע", היא הלכה.
משכתי בכתפיי. זה נראה לי שטויות, אך אולי היא צודקת... מה פתאום? מיכלי, תתעוררי. מדובר בך, את שבכיסא גלגלים, את לא נורמלית. עכשיו גם הרגשתי מטומטמת שבכלל לא עניתי לו. גם אם הוא התלהב, אחרי התגובה ה"נלהבת" שלי אני יכולה לשכוח ממנו. התכוונתי להתייעץ עם אירית, אך שמתי לב שהיא נעלמה.
נהדר. רון, מה אני באמת חושבת עליו? מה אני בכלל יודעת עליו? הוא חמוד, זה נכון. הוא גם מאוד חביב ונעים לשיחה, וחכם, אך ככה, בתוכו בפנים, אני ממש לא מכירה אותו. זה הוביל אותי לחשוב על דן. גם אותו לא הכרתי בכלל, אפילו לא טיפה, אז איך נדלקתי עליו? כנראה סתם היה נדמה לי, או שאולי מצא חן בעיני הרעיון שהוא התלהב ממני, ממש התלהב. עד שראה אותי בכסא הגלגלים המקולל הזה.
דן... רון... חבר... אלוהים! אני פשוט רוצה לשכוח מהכל. אני יודעת שאני רוצה חבר, אבל זה מבלבל אותי קצת יותר מדי. אולי אני בכלל לא מוכנה לזה. אז מה אם לכל חברותיי יש חבר ואני אשאר בתולה זקנה? למי אכפת? הסתכלתי לכל עבר, מחפשת אחר אירית. לא ראיתי אותה. למעשה לא ראיתי אף אחד. ההפסקה תמה. אוף!
נסעתי לכיוון הכיתה כאשר הכסא נתקל במשהו, אינני יודעת אפילו במה. כל מה שידוע לי זה שנפלתי בחוזקה וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי באמבולנס, כשלידי הוריי ואירית. ניסיתי לדבר ללא הצלחה. מה קרה? איך נפלתי? "אי...?", ניסיתי למלמל.
"ששש...", אמרה אימא. "נפלת במדרגות ונפגעת, תנסי לא לדבר. אנו בדרך לתל השומר. הכל יהיה בסדר, אל תיבהלי".
הכל כאב והיו לי בחילות וסחרחורת. עצמתי את עיני בניסיון להירדם, אך במקום לישון הקאתי. אימא נגבה לי את הפה וליטפה את ראשי, אבא אחז בידי ואירית נראתה מבוהלת. "אני מצטערת", קראה. "זה הכל באשמתי". אבי סימן לה לבוא איתו לצד ולחש לה משהו. בטח ביקש ממנה לא לרגש אותי. למה זה באשמתה? לא היא הפילה אותי. עדיין לא, כמה שזכור לי לפחות. אני זוכרת שהייתי עם רון וש....
בפעם הבאה שהתעוררתי הייתי כבר בבית חולים, והרגשתי קצת יותר טוב. "מיכל!", שמעתי את ליאת קוראת. מתי לעזאזל היא הספיקה להגיע? "אימא, היא סוף סוף התעוררה".
"מיכלי", אימא באה וחיבקה אותי. "איך דאגנו".
"מה קרה?".
עכשיו סיפרו לי הכל. באותו יום, לא ברור איך, נפלתי ממספר רב של מדרגות. אירית מצאה אותי מחוסרת הכרה. היא נבהלה והזעיקה את אסתי. התקשרו מייד להורים שלי והזמינו אמבולנס. באמבולנס, כפי שזכרתי, התעוררתי למשך דקות ספורות ומייד איבדתי שוב את ההכרה. בבית החולים גילו שיש לי זעזוע מוח קל. אחר-כך כך לקחו אותי כדי לערוך מספר בדיקות ובסוף הוחלט לאשפז אותי. עכשיו הייתי כבר בחדר עם שני חולים נוספים ומשפחתי מסביב.
"וזהו", אמרה ליאת. "לעולם אל תעשי לנו את זה שוב".
"מבטיחה", חייכתי חיוך קלוש. "איפה אירית?".
"בביתה", אמרה אימא. "עכשיו פשוט תנוחי ואל תחשבי יותר מדי".
עכשיו נזכרתי שבאמבולנס אירית אמרה משהו על-כך שזו אשמתה. האם באמת יכול להיות שהיא גרמה לנפילתי? מיכל, תתעוררי, זה ממש לא הגיוני. אז מה פתאום אירית חשה אשמה? אולי דמיינתי זאת בכלל. בכל מקרה, פתאום הרגשתי כאב חד בגופי. צרחתי.
"מיכל", אימא באה. "מה קרה, חמודה?".
"כואב...", נאנחתי. "כואב מאוד".
אימי קראה לרופא. הרופא והאחות נכנסו במהירות, בדקו בגיליון, ניגשו למכשיר והחלו לדבר דברים בלתי מובנים. כל מיני ראשי תיבות שהזכירו לי את הסדרה "אי.אר". אם לפחות הרופא היה ג'ורג' קלוני...
"מיכלי", ניגש אליי הרופא, שדרך-אגב לא נראה כל-כך רע. "אני ד"ר בר. אני אסביר לך מה קורה בדיוק, טוב?". הנהנתי. "את נפלת במדרגות", הוא אמר. שיגיד לי משהו שאני לא יודעת?. "זה גרם לזעזוע מוח שבהתחלה נראה קל, אך הוא יותר רציני".
"מה זה אומר?".
"כנראה שכלום", הוא ניסה לחייך. "רק שמידי פעם יכאב לך. אני כמעט בטוח שזה יעבור תוך פחות משבוע". נרגעתי, אך ד"ר בר לא נראה כמתכוון ללכת. "באותה הזדמנות עשינו לך צילומי רנטגן", הוסיף, "ואנו מאמינים כי בעזרת ניתוח, נוכל לטפל בשיתוק".
"באמת?", עכשיו התרגשתי. כמה נפלא יהיה אם השיתוק יעלם ואני אוכל ללכת. ואז דן... אז...
"אבל", הוא המשיך, "זה ניתוח מסובך מאוד ויכול לגרום לבעיות".
"למוות...?".
"אהיה כנה אתך", הוא התיישב. "בסוג ניתוח כזה, של חוט השדרה, הסיכון למוות כמעט לא קיים. הסיכון היותר משמעותי הוא שיתוק מוחלט". ד"ר בר הסביר לנו בדיוק מה גילה, ולמה החליט שניתוח הוא בהחלט אפשרות כדאית. הוא גם הסביר את הליכי הניתוח.
אני לא הקשבתי. מה שרץ לי בראש זו האפשרות שאוכל ללכת, ואז אהיה כמו כולם ובטוח שיהיה לי חבר. כמובן. מנגד ראיתי את הסכנה. כבר ראיתי איך אימי ואבי מחכים כשבסוף ד"ר בר יוצא ומודיע שניסה לעשות כל מה שיכול היה, אך נכשל. כולם יבכו ואני אהיה מתה. הרי הוא לא ביטל לחלוטין את האפשרות הזאת. ומה אם בסוף אהיה משותקת לגמרי? זה הפחיד אותי אולי אפילו יותר ממוות.
"מיכל", אימא החזירה אותי למציאות, וראיתי שהרופא והאחות כבר לא היו בחדר. "שמעת את מה שהרופא אמר? הבנת?".
"בערך".
"אז זה ככה", אבא תפס פיקוד. "השיתוק נגרם מלחץ על חוט השדרה והדבר ניתן לתיקון בניתוח".
"הבנתי".
"מיכל", אימא החליפה את אבא. "אנו מאמינים שאת בוגרת מספיק כדי להחליט אם את מעוניינת בניתוח. אין לחץ זמן, אני רוצה שתחשבי טוב לפני שאת מחליטה. את היא זאת שקובעת. הניתוח הזה ישנה את חייך מקצה לקצה. יכול להיות שתהיי כמו כולם, ויכול להיות...".
אז זהו? אני קובעת? מה עדיף: לקחת סיכון שעלול לשבש הכל, או לוותר על הסיכוי היחידי שלי להבריא? איך אוכל להחליט?
- לפרקים נוספים מהספר "אהבה על גלגלים", המתפרסמים באתר עמותת "נגישות ישראל" לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
"כל הלילה נשבעתי לעצמי שאשכח מדן ומכל רעיון החבר". נורית פלג
"מדובר בך, את שבכיסא גלגלים, את לא נורמלית". אילוסטרציה
צילום: סי די בנק
מומלצים
