חריקה פרלמנטרית

לא אחת מואשמת התקשורת בישראל בכך שהיא מנגנת כינור ראשון בתהליך הביזוי של המערכת הפוליטית. יש בהאשמה הזו לא מעט צדק: יש הרבה רייטינג קל בפרסום סיפורים על בטלנותם של חברי הכנסת, או הקלות שבה הם מוציאים כספי ציבור. אבל האחרונים שמותר להם לבוא בטענות הם הפוליטיקאים עצמם: אין אף אחד שמבזה את עבודתם כמוהם. פרשת ועדת החקירה לאירועי עמונה היא דוגמה לאיך, משיקולי בחירות ותו לא, מוכנים כל הצדדים להשפיל את התהליך הפוליטי ואת הכנסת עצמה.

זה מתחיל מההחלטה להקים את ועדת החקירה: ברור לכל אחד שאלמלא עמדו הבחירות בשער, ואלמלא עמד אהוד אולמרט בראש ממשלת מיעוט-למעשה בכנסת, לא הייתה מתקבלת החלטה על ועדת חקירה פלרמנטרית לבדיקת התנהגותם של המשטרה וצה"ל בהריסת הבתים בהתנחלות (החלטה שגם עיתויה, מה לעשות, נראה כנובע בעיקר משיקולי בחירות). זהו עניין למחלקה לחקירות שוטרים, לוועדת בדיקה פנים-צבאית, מקסימום למבקר המדינה. אבל תחת רוממותה של "ביקורת הכנסת", מותר כנראה לעשות הכל.

ההחלטה שהביקורת תיערך על-ידי ועדת החוץ והביטחון הייתה של ועדת הכנסת, אבל יש אירוניה מעניינת בכך שהעסק

נפל דווקא לידיים של יו"ר ועדת חו"ב היוצא, יובל שטייניץ. במהלך הקדנציה האחרונה שלו עשה שטייניץ לא מעט כותרות בתביעותיו ש"המערכת האזרחית תפקח על פעולת הצבא". החקירות של הוועדה שלו בענייני המודיעין ועניינים אחרים לא הניבו פרי מעשי של ממש, אבל התנהגותם של פקידים בכירים, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, אפשרה לשטייניץ לפוצץ כותרות על ריבונותה של הכנסת. פיקוח אזרחי אמיתי על המערכת הביטחונית עוד אין לנו, אבל כולם התפרנסו יפה מהחיכוך.

אז שטייניץ קיבל את העסק ליד, מינה את הבודקים - ומכאן מתחיל השלב הבא בביזוי, זה של השרים הממונים גדעון עזרא ושאול מופז. קודם כל, המחאה המשונה על כך שאורי אריאל חבר בצוות הבודק: אריאל היה בעמונה והשתתף במחאה. אז מה? הוא לא בודק לבד, לא חורץ משפט לבד, והסכנה ש"יושפע מעמדותיו הפוליטיות" קיימת בלי קשר - לא רק אצלו, אלא גם אצל הבודקים האחרים.

אתמול התראיין עזרא בהרחבה, והירבה לדבר על כך שצריך לכבד החלטה של הכנסת. לכבד פירושו שגם אם ברור לו שכל

 התהליך מונע משיקולי בחירות, צריך למלא אחריו. אפשר לקטר, אפשר לתקוף ברדיו, אבל דבר אחד אי-אפשר לעשות: להורות לקציני המשטרה - או הצבא, שכן מופז מיהר לתת הוראה דומה - שלא להופיע בפני ועדה של הכנסת. לא מיותר להזכיר לאדונים עזרא ומופז שהם אינם מפקדי המשטרה והצבא, אלא ראשי המערכת האזרחית המפקחת עליהם. ההוראה שלהם אינה "מתן גיבוי לפקודיהם", אלא השתתפות במשהו שקיים בישראל בשפע רב מדי ממילא - השפלת המערכת האזרחית בידי לובשי מדים.

ולמה הם עושים את זה? כי ברור להם שאין פופולרי יותר, אין טוב יותר למאמץ הבחירות, מאשר לבזות את הכנסת. וכאן מושלם המעגל: פוליטיקאים מזלזלים בגלוי, מטעמים של פופולריות זולה, במוסד אליו הם מבקשים להיבחר, וכשיגיעו אליו - יקבלו מאותם טעמים ממש החלטות שרק יגבירו את הביזיון.