חדשות

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

לא מצביעים? אנחנו לא לבד

באילו מדינות שיעור ההצבעה הוא הגבוה ביותר? לא, לא מדובר בדמוקרטיות השבעות והחופשיות, למרבה ההפתעה. ynet עושה סיבוב ברחבי הגלובוס כדי לנסות להבין: מדוע אנחנו הולכים פחות להצביע, מהם האלמנטים שמשפיעים על החלטתנו להצביע - והאם רצוי ואפשר להכריח אותנו? קראו גם על הסנקציות שנוקטות מדינות מסוימות נגד אזרחים שלא רוצים להצביע

רונן בודוניפורסם: 28.03.06 , 18:02

תירגעו, לא רשמנו פטנט. האדישות של הבוחר הישראלי, שנשקפת עד כה משיעורי ההצבעה, רק מקרבת אותנו צעד נוסף לחלק ניכר מהעולם. מאז 1990 שיעור ההצבעה הממוצע בעולם, שרשם עליה קבועה מאז תום מלחמת העולם השניה, התייצב על 64 אחוז – לא הרחק משיעור ההצבעה בבחירות הקודמות בישראל (67 אחוז).

על פי נתונים של המכון הבינלאומי לדמוקרטיה ולסיוע בבחירות (IDEA), אדישות הבוחרים מתחלקת מסביב לעולם באופן שווה – במערב ובמזרח,

האדישות

עד ארבע הצביעו רק 39%

כתבי ynet

עוד שש שעות בלבד הקלפיות נסגרות - ושיעורי ההצבעה לא מתרוממים: 39% בלבד הצביעו עד השעה ארבע. בקדימה שלחו אלפי הודעות טקסט הקוראות לציבור להגיע לקלפיות. רפי סמית, מנהל מכון סמית ועורך סקר הבחירות ל-ynet: "אחוזי ההצבעה הנמוכים אופיינים לשעות האלה. הם מתגברים באופן מסורתי בין השעות 17:00 עד 20:00"

עד ארבע אחה"צ הצביעו רק 39% מבעלי זכות בחירה

בדמוקרטיות מבוססות וצעירות, בחברות עשירות ועניות, גדולות וקטנות ובקרב מצביעים משכילים ופשוטים כאחד. כולם אדישים.

חוקרים רבים ניסו לפענח את סוד אדישות הבוחרים ביום הבחירות, כדי להבין מדוע בוחרים כה רבים שלא לבחור, חרף העובדה שניתנת להם הזכות החשובה לקבוע במו ידיהם את עתידם. אחת ההשערות היתה שככל שהחברה עשירה, משכילה וחופשית יותר, וככל שהדמוקרטיה ותיקה יותר, כך עולה מפלס האדישות, וככל שהדמוקרטיה צעירה יותר, כך גובר שיעור ההשתתפות בבחירות.

מי בא לקלפי? לאו דווקא מצביעי המערב

אלא שהנתונים אינם תומכים בהשערה זו באופן מלא. מתוך 10 המדינות בעלות שיעור ההצבעה הממוצע הגבוה ביותר בעולם מאז שנות ה-90, רק שלוש הן מדינות מערב אירופיות, הנחשבות חופשיות, מבוססות ודמוקרטיות ותיקות.

בראש הרשימה, עם 96 אחוזי הצבעה, צועדות מלטה ואורוגוואי, שתי מדינות שאינן גדולות ולא עשירות במיוחד. אחריהן קמבודיה ואחריה אינדונזיה – המדינה בעלת האוכלוסיה השלישית בגודלה בעולם. הגודל והעושר, אם כן, לא קובעים - וגם לא המיקום הגאוגרפי.

שיעור ההצבעה במדינות בעלות מסורת דמוקרטית ותיקה (של 20 שנה לפחות) רשם ירידה משנות ה-70. על פי הנתונים, שיעור ההצבעה בדמוקרטיות ותיקות ודמוקרטיות צעירות מתקרב זה לזה. ב-30 השנים האחרונות, השתתפות הבוחרים בבחירות הנערכות במדינות הנחשבות חופשיות נמצא במגמת ירידה: מ-74 אחוז בשנות ה-70 ל-71 אחוז בשנות ה-90. במקביל, שיעור ההצבעה במדינות שאינן נחשבות חופשיות נמצא במגמת עליה – מ-51 אחוז בשנות ה-70 ל-65 אחוז בשנות ה-90. גם החופש לבחור, אם כך, אינו משפיע במיוחד על שיעור ההצבעה.

אז אולי מדובר בהרכב הבוחרים? לכאורה כן: במדינות בהן שיעור האוריינות (ידע קרוא וכתוב) הוא 95 אחוז ומעלה, שיעור ההצבעה עמד על 71 אחוז ובמדינות בהן שיעור האוריינות נמוך מ-95 אחוז, שיעור ההצבעה היה 61 אחוז. אך המומחים מציינים שגם אם ניתן לומר שהשכלה תורמת להעלאת שיעור ההצבעה, היא אינה מדד מובהק ואינה מבטאת את היכולת של בני אדם לקבל החלטות מושכלות - גם אם אינם יודעים לקרוא ולכתוב.

מה כן משפיע? האקשן והחובה

אז מה אם כן משפיע על שיעור ההצבעה, חוץ מהתורים בקלפיות ומזג האוויר? מידת התחרותיות למשל. הנתונים מלמדים שב-542 מערכות בחירות, בהן המפלגה הגדולה ניצחה עם פחות ממחצית קולות המצביעים, שיעור ההצבעה היה גבוה ב-10 אחוזים מאשר 263 מערכות הבחירות בהן זכתה מפלגה אחת ביותר מ-50 אחוזי הצבעה.

המשתנה המשמעותי האחר הוא חובת ההצבעה. במדינות אחדות ברחבי העולם חוקקו חוקים המחייבים את האזרחים להצביע בבחירות. בחלק מהמדינות החוקים הם "על הנייר" בלבד, אולם בחלקן מוטלות על האזרחים סנקציות אם לא מילאו את חובתם האזרחית.

כך למשל:

בבלגיה, אם אזרח לא הצביע בארבע מערכות בחירות במהלך 15 שנים, יכולה המדינה לשלול ממנו את זכויותיו האזרחיות. כמו כן, יקשה על אזרח שלא הצביע לקבל משרה בסקטור הציבורי.
ביוון יקשה עליו לקבל מחדש דרכון או רישיון נהיגה.
בסינגפור תישלל מאזרח שלא הצביע זכות ההצבעה שלו אלא אם יציג הסבר משכנע להעדרותו מהקלפי.
בבוליביה, אזרח שלא הצביע לא יוכל למשוך בשלושת החודשים הבאים את המשכורת שלו מהבנק.

הנתונים מלמדים שחובת הצבעה מעלה את שיעור ההצבעה בכ-15 אחוזים. התומכים בה טוענים שהיא מחזקת את הלגיטימיות של השלטון הנבחר, מחנכת לאזרחות טובה וחוסכת מהמפלגות תקציבים שנועדו לשכנע אותם לבוא ולהצביע.

המתנגדים לחובת ההצבעה טוענים שאין זה דמוקרטי לאלץ את הציבור לנהוג בדמוקרטיות. מלים אחרות, אכיפה של חובת הצבעה מנוגדת לערכי החירות שדמוקרטיה רוצה ביקרם. עוד הם טוענים, שאם מאלצים אנשים להצביע, התוצאה היא ריבוי של פתקים לבנים או הצבעה שרירותית – אנשים שבאים ובוחרים באופן שרירותי את אחד המועמדים רק כדי לצאת ידי חובתם. המתנגדים לחובת הצבעה טוענים שבמצב כזה, הבחירה היא לרוב למועמד שבראש הרשימה ולו יש יתרון בלתי דמוקרטי בעליל.

עוד טוענים המתנגדים שמידת האכיפה השונה בין מדינות ובתקופות שונות, והעובדה שבמדינות רבות ניתן להתחמק בנקל מחובת ההצבעה בתואנות שונות, הופכת את חובת ההצבעה לכלי מוטה, שמזייף את שיעור ההצבעה ואינו מהווה מדד מהימן.

וישנו עוד גורם משפיע במיוחד על שיעור ההצבעה, והוא כנראה הרלוונטי ביותר למצביע הישראלי. המיאוס. הנתונים המדעיים אינם מתייחסים לכך, בעיקר משום שקשה לאמוד את יחסם של האזרחים למשטרם בכל מדינה ומדינה לאורך זמן, אך ידוע שככל שתחושת התסכול של הציבור מהמשטר גדולה יותר, כך יהיה שיעור ההצבעה נמוך.

בעיראק אמנם יצאו המונים לרחובות בבחירות הראשונות אחרי נפילת משטרו של סדאם, ובבלרוס יצאו רבבות להפגין חרף איומי המשטרה והשלג, רק כדי לעמוד על זכותם לבחירות חופשיות. אבל במדינות רבות, וישראל בכללן, חוסר האמון בפוליטיקאים הוא המדד המשמעותי ביותר בסוגיית שיעור ההצבעה. אולי היאוש הזה מהמסגרות הפוליטיות הישנות, הוא שמשפיע באופן כה מוחשי על בחירות מסביב לעולם, ובמיוחד על מערכת הבחירות שלנו בישראל 2006.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו