השירות הציבורי דחוף מהחמאס
גם אם הביטחוניסטים ופקידי האוצר יעמדו על הרגליים האחוריות, הגיע הזמן ליישם את ים ההמלצות והדו"חות ולשפר את החיים של כולנו
עוד מערכת בחירות בישראל חלפה, ומה עכשיו? ביעור השחיתות? פינוי יישובים? שיפור החינוך? מאבק בחמאס? מלחמה בעוני? לא מניה ולא מקצתיה. המדובר בסיסמאות לא מוגדרות, חסרות פשר. זה בסדר בתקופת בחירות, אבל ממש ריק וחסר כל תוכן בתקופה שאחרי הבחירות. לא מאמינים? ובכן, סקר מדד אמון הציבור בחורף 2006 מצביע על ציבור המאופיין בתחושה של חוסר אונים פוליטי. חלק משמעותי חש אדישות פוליטית, ולא אכפת לו אם קדימה קיבלה 29 או 28 והעבודה 20 או 19. גמלאים? מאוד חשוב! אבל בינינו, הבחירה לא נבעה מאמונה מקדמית, לכל היותר עוד מחאה. בדומה להצבעה למפלגת קדימה, הלא כן? בקיצור, נבחרתם אבל בלי אמון ציבורי. קשה.
איך מחזירים את האמון? כמו שאומרים: "בקטנה" - שירות ציבורי. שהרי את מי הציבור פוגש ביום-יום? לא את נבחרי הציבור, אלא את אנשי המינהל מספקי השירות הציבורי. משרדי ממשלה, שלטון מקומי ועוד. הבעיה היא שאספקת המוצרים לוקה בחסר. וזו בעצם הפרשנות של ממצאי הסקרים השונים. זו המשמעות של הממד החברתי כלכלי. מישהו צריך לספק את הסחורה - את המוצרים הכלכליים החברתיים. ואלו אינם מסופקים. לפחות לא כפי שהציבור תופס זאת.
סקרי ביצועי המגזר הציבורי בישראל מעלים באופן עקבי כי הציבור מוסיף להביע שביעות רצון נמוכה מהשירותים הניתנים לו על-ידי המדינה וסוכנויות המשנה שלה. רמת הפוליטיזציה במגזר הציבורי גדלה ומקדמת החלטות בלתי מקצועיות בעיני הציבור. כמו כן, תחושה כי החלטות בעלי תפקידים מתחשבות בשיקולים כלכליים מבלי להתחשב באוכלוסיות החלשות משפיעה אף היא על מידת האמון הנמוכה.
ועדות ממשלתיות וציבוריות הוקמו במטרה לבחון דרכים לשיפור תהליכים ארגוניים במינהל הציבורי, ומחקרים שונים מציעים רעיונות עדכניים לשיפור ארגוני. בעיקרם הם ממליצים על: הגברת השקיפות ביחס לפעילות הממשלתית; טיפוח אחריות אישית וישירה של מנהלים ומוסדות כלפי הציבור; החדרת טכנולוגיה חדשה ואמצעי תקשורת אשר ישפרו את הקשר עם הציבור; מעורבות רבה יותר של הביקורת הציבורית; ביזור סמכויות כגון העברת סמכויות ניהוליות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי; חופש פעולה רב יותר לניהול תקציבי במשרדי הממשלה; אוטונומיה ניהולית בתחום משאבי האנוש; הפיכת הסגל הבכיר ללא-פוליטי; שוויון הזדמנויות והעדפה מתקנת; דיווחיות ואחריות ציבורית. בקיצור, מינהל ציבורי חדש, חדיש ומחודש.
אז מה הבעיה? ריבוי המחקרים, הוועדות וההצעות החשובות עומדים ריקם למול הפוליטיקה של היישום. ברובם הם נותרים במגירה, ואלה שכבר מיושמים הולכים לאיבוד לצד תהליך מואץ של פוליטיזציה של השירות הציבורי.
בעיה נוספת נקראת לפתחו של המינהל הציבורי: חוסר ההגדרות. תוכניות מדיניות מוצעות על-ידי שרים שמתחלפים בסיטונות, רפורמות נרקמות חדשות לבקרים, משתנות כהרף עין ומתמרצות את עובד הציבור לראות את הטווח הקצר. גם התרבות של הליכה על התפר הסמי-לגאלי, שהתפתחה בישראל ומאפיינת את פעולתם של אזרחיה, אינה מסייעת: כבלים פיראטיים, שוק אפור בחינוך, תשלומי כופר במס הכנסה במקום הליכים פליליים ועוד ועוד. כל אלו מקדמים ראייה קצרת טווח, ריכוזיות והסתגרות. אלה רק מקצת המאפיינים של המינהל הציבורי, וכל עוד זה לא יתוקן, מה לי בחירות ומה לי סיסמאות?
הנה כי כן, בקשה פשוטה לראש הממשלה המיועד: קבע מדיניות, תוך הגדרות מינימום ברורות. למשל, מינימום מחיה בכבוד, מינימום חינוך דמוקרטי ומינימום חינוך יהודי מסורתי, מינימום של בריאות וכך הלאה. היעדר הגדרות ברורות מוביל לאי-משילות המתמרצת שחיתות. השתדל לשתף עוד מומחים ליד עובדי משרד האוצר. מסד ענישת מינימום, ציפי ליבני כבר החלה בכך כשרת המשפטים. אמץ מדרג ניהולי היררכי, התייעץ עם הנציב שמואל הולנדר שהתחיל לעשות אבל מחפש גיבוי. מסד מבנה שמבקר תוצאות, המבקר מיכה לינדנשטראוס יאהב את זה. מסד יחידות סמך שידרשו עמידה ביעדים ואחריות אישית. ואכיפה אכיפה אכיפה.
נכון, התעשיינים ופקידי האוצר מחד גיסא ומנגנוני הביטחון בראשות צה"ל מאידך גיסא לא ימהרו לוותר על מוקדי השליטה, אבל אתה אל תיכנע. כי אם תיכנע, הרי שעוד תקופה תעבור, מבקר המדינה יצעק חמס ואתה תצעק חמאס והעם יעשה את מה שהורגל לעשות מקדמת דנא - התנהלות עצמית אלטרנטיבית במנותק מהשלטון.
אסף מידני, ד"ר לממשל וחברה במכללה האקדמית של תל-אביב-יפו ומחבר הספר "מדיניות ציבורית בין חברה למשפט"
לפנייה לכתב/ת 
עוד סמכויות לשלטון המקומי (צילום אילוסטרציה)
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
