שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יכול להיות שזה נגמר

    הייתכן שהרגישות הנפלאה שלו התחלפה כה מהר בבוטות נוראית? שבועות לאחר האירוע עסקתי בתהיות, מדוע זה לא הלך בינינו, ואיך הוא הבין ואני לא הבנתי, האם שידרנו על אותו גל בכלל, האם קרה משהו שהחמצתי? סימנים של פרידה

    שנים אחר כך ניפגש במסיבה נוצצת. הוא ירים כוסית לחיים ויטפח לי על הישבן מול עיניו הפעורות של בן זוגי הנוכחי. "זוכרת את הערב ההוא, היית כל כך פתטית", יאמר, קולו מצליף בי ללא רחמים. "איך ישבת לי על המדרגות ובכית עד שהשכנים ביקשו שאסלק אותך". הוא יתנדנד סביבי שיכור ויחפש בעיניים את החברה החדשה שלו, הברונטית החטובה שהלכה לדגום מהאנטיפסטי בבופה. היא בטח לא דפקה לו בדלת שלוש פעמים בלילה, נשכבה על המחצלת המרוטה של החתול והתחננה בפניו שיפתח לה. היא בוודאי מגיעה אליו מדי ערב, מחנה את האוטו במעלה הרחוב, ועם מפתח משוכפל מסובבת את הבריח וחומקת פנימה אל תוך השמיכות הרכות. מניחה את האגן בשקע הקטן במזרון, מקום שפעם היה שמור לגוף המשתוקק שלי.

     

    זה היה לילה קר, כשהתוודעתי סופית לפרידה שלנו. התעטפתי במעיל ונחבאתי בפינה החשוכה תחת גרם המדרגות. הוא ירד, שורק כהרגלו רינגטון סלולרי, תוחב ידו אל תיבת הדואר, שולף משם עלון, ובמבט חטוף במראה מגלה אותי, בבואה חיוורת, ניצבת ממש מאחוריו. קפיצה לאחור והעיניים החומות שלו לוכדות את שלי. באצבע זריזה ומיומנת הוא מוחה לי את הדמעות ושואל "מה לעזאזל את עושה כאן? קר לאללה!" ואני מגמגמת. "אתה לא עונה לי, התקשרתי כל כך הרבה ולא הבנתי למה לא חזרת אלי, השארתי לך מיליון הודעות, אני, אתה כבר לא אוהב אותי?"

     

    "זה הרי לא עבד בינינו"

     

    השאלה הגדולה מתפרצת בבום. לא כמו השיחה הדמיונית שרצה לי בראש בדרך הלוך. כל השאלות הבלתי פתורות, למה שלח לי בחזרה את החזייה הוורודה, ואיך שראה אותי ברחוב, אבל המשיך בשביל בצעדים מהירים מתאדה אל הסמטה האפלה.

     

    "חשבתי שהבנת שאנחנו כבר לא יחד", חרץ את גורלנו כאילו כלום, שולח מבטים מודאגים בשעון. כאילו אני גוזלת ממנו זמן יקר, שכח את כל השעות שגנב ממני כשבאמת מיהרתי לעבודה, מבקש בקול מתרפס שאשאר עוד רגע, כי נעים לו ככה. "איך חשבת בדיוק שהבנתי?" הטון רועם. דציבלים גבוהים. כמעט ודרשתי ממנו מכתב התנצלות כולל עשר סיבות טובות למה בכלל לוותר עלינו. הייתי בטוחה שבקושי יש לו אחת.

     

    "זה הרי לא עבד בינינו", הדגיש. "את לא רואה שאנחנו לא מסתדרים ושזה רק עושה לנו רע?". הוא יצא מהלובי. הייתכן שהרגישות הנפלאה שלו התחלפה כה מהר בבוטות נוראית? שבועות שלמים לאחר האירוע עסקתי בתהיות, מדוע זה לא הלך בינינו, ואיך הוא הבין ואני לא הבנתי, האם שידרנו על אותו גל בכלל, האם קרה משהו לאחרונה שהחמצתי?

     

    ה"אני" הגדול שלו בלע את האנחנו, שהתגמד מיום ליום

     

    רק בהתבוננות לאחור, בלי התייפייפיות, בלי האשמות, בלי להוציא את עצמי זאת שבסדר בסיפור הזה, הצלחתי לשים אצבע על אותם סימנים שבישרו את הקץ. איך סירב לעזור לחברה שלי בטענה שהוא עסוק, והיא אמרה לי אז "לדעתי הוא כבר לא בוטח בכם". בעצם לא נכון שלא ידעתי ששום דבר לא קורה. חשתי בו נסגר, בגופו העצור ובפיצול בינינו. כמו באותה פגישה מרה, שמכר שאל מה נעשה בקיץ הקרוב והוא מיד ענה "אני עוד לא יודע מה אני אעשה". האני הגדול שלו בלע את האנחנו, שהתגמד מיום ליום. זמן האיכות הצטמצם, התחלנו לבלות בנפרד יותר מאשר יחד, וכשחזר, ערק לאמבטיה למקלחות ארוכות ונעל אחריו את הדלת. כשרציתי להיכנס, התרגז עלי ואמר שכבר אין פרטיות בבית הזה. אחר כך הבהיר לי שזה הבית שלו. התעלמתי באלגנטיות מהחברים ששרצו בסלון, פנה אליהם, מדלג עלי, כמעט ולא מביט בי לעומק, כבר לא מלטף, מבקש את השלט וחוטף אותו בזריזות, במיטה מסתובב לעבר השני וטומן ראשו בתוך הכר.

     

    חיפשתי סיבה אחת שתעשה לי סיום סגור

     

    אני מניחה שנמאסה עליו הזוגיות, או שהוא כבר לא מצא אותי מרגשת כבעבר. ואז התחלתי גם אני לאבד עניין ורבתי איתו על כל שטות. העדפתי לצאת עם חברות, כדי שאחרים יחמיאו לי, כי הוא הפסיק להחמיא כבר מזמן. לא סיפרתי לו אפילו על קידום חדש בעבודה או על חברים שמתחתנים, לא זכרתי שפעם היה אוזן קשבת בשבילי. לקראת הסוף, דעכנו לאיטנו, מבלי שאף אחד יגיד עד כאן. זה היה הבית שלו ואני המשכתי להגיע עד שהפסקתי. כשהפסיק להתקשר ולא ענה לי, הבנתי שגם הוא מרגיש כמוני, אבל אז פתאום סירבתי לקבל שזה נגמר מאליו. חיפשתי סיבה אחת שתעשה לי סיום סגור, שלא יהיה לי מה עוד לחפש אצלו. רציתי שתהיה טרגדיה, בגידה נוראית, שיחה אחרונה, סקס לסיום. הגסיסה האיטית היא שהפריעה לי ולכן, שבתי על עקבותיי ודרשתי שנסיים את זה כמו שצריך. בגלל שלא שמתי לב איך זה נגמר, כאילו הקשר חלף לידי ונעלם, רציתי לאחוז בו פעם אחרונה ודי.

     

    בדיעבד הבנתי שגברים לא תמיד משתמשים במילים. לא תמיד יש להם כוח לנסח את מה שעובר להם בראש. למעשה, רובנו חסרים את האומץ להיות אלה שאומרים ראשונים "אני כבר לא אוהבת אותך", או "בואי נחתוך". לכן, אם יש שתיקה צורמת ונעדרות המילים, חשוב להיות קשובים וערניים לסימנים הקטנים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    את לא רואה שאנחנו לא מסתדרים?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים