דווקא עכשיו, כשבוש בצרות, אהוד בא להטריד

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, קורא בדבקות את העיתונות האמריקנית ומודע למתרחש בארה"ב. הוא לא צריך לשמוע מיועציו המדיניים ערב צאתו לוושינגטון שהוא עומד לפגוש בבית הלבן נשיא עצבני ומרוט כנפיים.

אולמרט יבוא לבית הלבן ביום שלישי אחר הצהריים, לפגישה שתחתום - פחות או יותר - את יום העבודה הנשיאותי, כמה שעות לפני שבוש יעלה על יצועו. בוש הולך לישון מוקדם, אבל לא ברור כיצד הוא ישן בלילה והאם אינו מתעורר מזיעה קרה בגלל חלום הביעותים בו מצליחה המפלגה הדמוקרטית, לראשונה מאז 1994, להשיג רוב בבית הנבחרים בבחירות אמצע הכהונה בעוד חצי שנה מהיום.

מעבר לקשיים האדירים הצפויים לו במקרה כזה לממש את תוכניותיו הנשיאותיות, עלול בית נבחרים עם רוב דמוקרטי להצביע בעד תהליך הדחה של הנשיא - בדיוק כפי שהרוב הרפובליקני ניסה לעשות לקלינטון בפרשת מוניקה לוינסקי. אז זה היה בגלל שמלה מוכתמת בכתמי זרע ובגלל השקר של קלינטון, שאמר שלא קיים יחסי מין עם האישה ההיא. הפעם זה עשוי להיות בגלל שקר גדול בהרבה – על נשק להשמדה המונית וסדאם חוסיין.

אסטרטגים רפובליקנים הם אלה שמפיצים את תיאורית ההדחה, כדי לדרבן את תומכיהם לבל ישארו בבית ביום הבחירות. שמרנים חסידי איזון תקציבי שכועסים על בוש שדירדר את אמריקה לגרעון תקציבי מבהיל, וגם כאלה שכועסים עליו על שלא טיפל ביד קשה במהגרים הבלתי חוקיים, או לא פעל לחקיקה נגד נישואי הומוסקסואלים ולסביות - כל אלה זקוקים לדירבון והפחדה רפובליקנים. דווקא הדמוקרטים הם אלה שדוחים בימים אלה את סיכויה של תיאורית ההדחה, בתקווה שמצביעי הימין יחזרו לאווירה של יאוש שקט.

הסקרים האחרונים מלמדים שהפופולריות של בוש ירדה מתחת לקו 30 האחוזים והגיעה לשפל שידע רק הנשיא ניקסון בשיאה של פרשת ווטרגייט - הפרשה שבגללה נאלץ למהר ולפרוש כדי להקדים את תהליך הדחתו. גם בימים קשים, הציבור האמריקני נטה חסד לנשיא בוש בגלל שהוא נחשב במשך חמש שנים לנשיא אמין ולוחם נמרץ בטרור.

אבל זמנים אלו חלפו כנראה בלי שוב. רוב האמריקנים סבורים שיהיה צורך לקבל החלטה לפעול צבאית נגד איראן אם המהלכים הדיפלומטים יכשלו, אבל הם לא סומכים יותר על בוש כמי שיקבל את ההחלטה הנכונה. ובכלל, הציבור האמריקני סבור שקלינטון מילא את התפקיד טוב הרבה מהנשיא הנוכחי, אפילו בכל הקשור לאמינות ולטיפול בטרור – שני תחומים שמעליהם תמיד ריחפה עננה של סימני שאלה בתקופת ממשל קלינטון.

סקר דעת קהל שבוצע בשבוע שעבר עבור רשת הטלוויזיה CNN מצביע על פער של יותר מ-2 ל-1 לטובת קלינטון בניהול ענייני המדינה. 63 אחוז נתנו ציון טוב יותר לקלינטון בתחום הכלכלי לעומת 26 אחוז בלבד, שחושבים שבוש עושה עבודה טובה יותר. 62 אחוז חושבים שקלינטון פתר טוב יותר את בעיות האמריקני הממוצע לעומת 25 אחוז שנותנים ציון טוב יותר לבוש. ביחסי חוץ: 56 נותנים ציון טוב יותר לקלינטון לעומת 32 לבוש. במיסים: 51 אחוז קלינטון, 35 אחוז בוש. טיפול באסונות: 51 אחוז קלינטון, 30 אחוז בוש.

בוש משפשף עיניים ולא מאמין כשהוא רואה סקר אחר לפיו 45 אחוז מהמצביעים הרפובליקנים אינם מרוצים מהנשיא שלהם, ו-65 אחוז מהם אינם מרוצים מתיפקוד הקונגרס, ששני בתיו מנוהלים על ידי רוב רפובליקני.

המלחמה בעיראק והשקרים שסיפר הממשל בעניין זה הם המכשול העיקרי של בוש. מחירי הדלק, הטיפול הכושל בהוריקן קתרינה, משבר המהגרים ופרשיות שחיתות בהן מעורבים בעיקר רפובליקנים, הכניסו את בוש לבור שלדעת מומחים - גם רפובליקנים - הוא לא יצליח לצאת ממנו. רק שיפור דרמטי במצב בעיראק יכול לחולל את הבלתי יאמן מבחינתו.

כשהמים סביבו עולים, בוש עושה תנועות יאוש של מי שהולך לטבוע. הוא החליף את ראש מטה הבית הלבן אנדרו קארד בג'וש בולטון, והביא במקום הדובר סקוט מק'ללן את טוני סנואו, בתקווה שמסר מלוטש יותר יחולל את הנס עבורו.

במקביל פנה הנשיא לקוסמים. לקוסם הביתי של משפחת בוש קוראים ג'יימס בייקר, שר החוץ בממשל בוש האב. בוש הבן לא אוהב להשתמש בעוזרים של אבא, שאותם האשים בתבוסת אביו במערכת הבחירות מול קלינטון ב-1992, ושהתנגדו כולם ליציאה למלחמה בעיראק. אבל בעיתות מצוקה הוא בולע את הגלולה המרה. כך היה כשנאלץ להזעיק את בייקר לעזור לו בפלורידה, בגלל תסבוכת הבחירות לנשיאות בשנת 2000, וכך עכשיו, כשהוא הוא נעזר ביצירתיות של בייקר כדי למצוא דרך יציאה אלגנטית מעיראק.

השלום ימחק את החרפה

בוש פתח את הקדנציה השניה והאחרונה של נשיאותו בתקווה שהנה עכשיו, כשהוא משוחרר מאזיקי הבוחר, הוא יוכל לבצע כמה מהלכים גדולים בתחומי חוץ ופנים. אבל בתוך כמה חודשים הכל הסתבך. יתכן שאהוד אולמרט צודק אם הוא חושב שלמרות מצוקתו של בוש, ואולי אפילו בגללה, הוא יוכל להיעזר בנשיא האמריקני לקדם תהליך של שלום. אחרי הכל, ג'ימי קרטר נחשב לאחד הנשיאים האמריקנים הגרועים ביותר במאה ה-20, וכיהן קדנציה אחת בלבד, ובכל זאת נרשמה לזכותו פסגת קמפ דיוויד ההיסטורית והשגת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. קידום השלום במזרח התיכון מוחק הכל.

אולמרט לא בא רק כדי לזכות בסימפטיה; הוא רוצה כסף. שום מהלך מדיני גדול לא יוכל להתבצע בלי חבילה עבה של שטרות ירוקים, או לפחות ערבויות לסיוע כלכלי. אולמרט אמר בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" שתוכנית ההתכנסות תעלה 10 מיליארד דולר. ההערכות הן שהסכום עלול להיות כפול. אולמרט יוכל להציג את תוכניותיו לצמרת הממשל ולהזכיר להם שפינוי התנחלויות והיערכות של ישראל בקו חדש בגדה יעלו הרבה מעבר ליכולתה הכלכלית של ישראל. גם אם אולמרט ינקוב בסכום - האמריקנים ירצו פירוט.

כך זה קרה סביב הסיוע המיוחד לפיתוח הנגב והגליל בהקשר של תוכנית ההתנתקות מעזה. ישראל באה עם סכום – כ-2 מיליארד דולר. וושינגטון רצתה לקבל פירוט ופתחה בסדרת פגישות שבה נדרשו מנכ"לי משרדי ראש הממשלה והאוצר להסביר את הצרכים לפרטי פרטים. אבל בעקבות אסון הוריקן קתרינה ישראל ירדה מסדר היום הדחוף. זה כמה שבועות פועלים נציגי ישראל להחזירו בשקט לראש סדר העדיפויות.

האמריקנים יקשיבו; גם אולמרט יאזין

בפגישת בוש-אולמרט יהיה המשך וגם חידוש. ההמשך יהיה בדבקות במפת הדרכים ובמכתב הנשיא בוש לאריאל שרון ב-2004, שבו קובע הנשיא האמריקני שאי אפשר להתעלם מהשינויים הדמוגרפים שהתחוללו בגדה מאז 1967, כלומר גושי ההתנחלות הגדולים, ושהפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור למדינת פלסטין, לא לישראל. אולמרט היה רוצה לקבל הצהרה אמריקנית משופרת, שתתמוך בצעדים חד צדדים בגדה. אם זה יקרה – זה לא יהיה בשבוע הבא, אלא לאחר תהליך הידברות של חודשים ממושכים.

הספין התקשורתי היוצא בימים אלה מוושינגטון (ובמידה רבה גם מירושלים) הוא של הנמכת ציפיות. בסיום הפגישה בבית הלבן לא יהיו הצהרות בומבסטיות. האמריקנים טוענים כי בפגישה הראשונה הם בעיקר יאזינו לאהוד אולמרט. אבל בחדרי חדרים הוא יקשיב היטב לעמדה האמריקנית התומכת במאמץ לדיאלוג ולחיזוק אבו מאזן, במקום למהר ולבצע מהלכים חד צדדיים. ארה"ב תתמוך בנסיגת ישראל מהתנחלויות בגדה, אבל היא לא תתמוך פומבית בגדר הבטחון כגבול העתידי של ישראל.

גם אם בוש יאמץ בו במקום את תוכנית ההתכנסות – וזה כמובן לא יקרה - ספק אם יוכל או ירצה בכלל לעסוק בסיוע כלכלי מיוחד לישראל בשלב זה. לא ברור עד כמה הנשיא, המנסה לרכוש ידידים בעולם הערבי בגלל הבוץ העיראקי, יהיה מוכן לספק נוסחות שיאפשרו לישראל לצאת למהלך חד-צדדי בגדה, שיעוררו בוודאי זעם בעולם הערבי וחוסר שביעות רצון באירופה, שבוש צריך אותה כדי להתמודד עם איראן.

בראיון שהעניק טרם נסיעתו לעיתון "ניו יורק טיימס" הרעיף אולמרט שבחים בלי סוף על בוש, הודה לאלוהים על קיומו וכינה אותו "שותפי הבכיר". בעבר דובר רבות על הכימיה המיוחדת ששררה בין בוש לשרון. לא ברור עד כמה באמת שררה כימיה בין השניים שהם אנשים שונים לחלוטין. סביר יותר להניח שבוש העריך את שרון איש הצבא, ושהאינטרסים המשותפים של שניהם בנושא האיסלאם הקיצוני והמלחמה בטרור חיפו על חילוקי הדעות.

לאהוד אולמרט חסרה ההילה של מצביא, אבל יש לו הזדמנות ליצור כימיה עם בוש. זו צריכה להיות אחת המשימות החשובות שלו בביקורו הראשון בוושינגטון כראש ממשלה. הוא והנשיא בני אותו גיל, הוא דובר אנגלית רהוטה, שולט בגינונים הדרושים, מבין את הניואנסים ומנוסה בהילכות ממשל. לשניהם יש חוש הומור וכמה בדיחות טובות של אולמרט יוכלו לסייע בטיפוח מיתולוגיה חדשה על הכימיה בין שני האישים. אולמרט, כמו בוש, נוהג גם לעשות ג'וגינג. אולי במסלול ריצת בוקר על גדות נהר הפוטומק, זה יקרה. אולמרט יפרוש את בקשותיו, ובוש - שריריו זועקים לחמצן - ישיב בספונטניות "כן". זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.