אולמרט חילק את הארץ; הביפר נדם

קצת אחרי השעה שש וחצי, בעיצומו של נאום ראש הממשלה בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, החלו הביפרים של הכתבים המסקרים את לשכתו לצפצף: מחר, יום ירושלים, ישתתף אהוד אולמרט באירוע בגבעת התחמושת. היה זה כמו אות מהלשכה, לכל מי שראשו הסתחרר מן המעמד ההיסטורי: חוזרים למציאות - ומהר. כך זה תמיד: בעוזבו את פסגת העולם, את הבית הלבן וגבעת הקפיטול או את העצרת הכללית של האו"ם, שב המנהיג הישראלי לביצה המזרח התיכונית. בחזרה לרב עובדיה ולקואליציה המשתעלת, לשביתת חולי הסרטן, לעמיר פרץ, לאנרכיה ברשות הפלסטינית ולקסאמים, שמחריבים כיתות לימוד בשדרות.

התמיכה והאהדה לה זכה בביקורו הן סימן טוב וחשוב; החום הוושינגטוני הוא החותמת לה היה זקוק כדי לעמוד זקוף מול הציבור הישראלי

בלי שמץ של רגשי נחיתות, כמי שניתן לסמוך עליו - אולי אפילו להתגאות בו. אם האמריקנים קיבלו אותו כפי שקיבלו אותו, אולי בכל זאת יש משהו באיש הזה. כעת נותר רק ליישם את מה שהבטיח שם, בבירת העולם. לדבר על "היערכות מחדש" זה יפה, אבל צריך גם לרדת מהאולימפוס ולמצוא פתרונות לעשרות-האלפים שיידרשו לפנות את בתיהם.  

לאורך שנים נשאו ראשי ממשלה בישראל על גבם עבר ומורשת. אולמרט בא ללשכה כשתרמילו כמעט ריק. אין שם לא סיפורי גבורה, לא עיטורי מופת ולא צלקות מקרבות קשים. המהפכה האזרחית שעוברת על הפוליטיקה הישראלית עם נפילתו של שרון למשכב ועם תום עונת המטאורים, מחייבת את המנהיג למצוא עוגנים בהם יוכל הציבור להיאחז. חיבוק חם מהנשיא ונאום נדיר בקונגרס, למשל.

אבל מעבר להישגיו האישיים של אהוד אולמרט, ביקורו בארצות-הברית וההצהרות שהשמיע שם חושפות שוב - יותר מכל דבר אחר אולי - את גופו החבול של הימין הישראלי, שלא מצליח להתאושש מן המכות שספג. אם התרגלנו לאחר נאומים היסטוריים שכאלה להודעות נזעמות, לפוליטיקאים שיצאו חוצץ והתחרו ביניהם מי יתקוף בשנינות רבה יותר - עכשיו דממה. אולמרט מחלק את הארץ, אולמרט מבטיח נסיגה, אולמרט נפרד לשלום מההתנחלויות - ואין פוצה פה. לא אורי אריאל, לא בנצי ליברמן, לא צבי הנדל, לא לימור לבנת ולא ביבי נתניהו. רק ביילין ופרס טרחו לומר משהו. הימין החריש, בלע את לשונו, נדם מול המציאות בה כבר ברור לכולם כי נסיגה משמעותית מיהודה ומשומרון היא רק עניין של זמן. וכנראה שלא הרבה זמן.

כדאי לשים לב...

למועצת החכמים של קדימה. בד ובד עם המשימות המדיניות והלאומיות, מוטל על אולמרט להפוך את קדימה למפלגת שלטון יציבה, עם אחיזה בציבור הרחב. מאז הבחירות הוא עסוק בניהול הקואליציה והמדינה, וזמן למפלגתו לא היה יותר מדי. בכירים בה אמרו ל-ynet כי בימים האחרונים החליט ראש הממשלה להקים צוות היגוי מצומצם, שינהל את קדימה בפועל. השרים בר-און ורמון, יו"ר הסיעה בכנסת אביגדור יצחקי והמנכ"ל החדש של המפלגה, שזהותו עדיין לא פורסמה באופן סופי ורשמי (ככל הנראה יוחנן פרסנר), הוזכרו כחברים בצוות הזה, שאמור להכין את המפלגה לבחירות המוניציפאליות, לבחירות להסתדרות (אם בכלל תתמודד שם) ולבסוף גם לבחירות לכנסת. עוד לפני כן, חייבת קדימה - שמבחינות רבות, קיימת בעיקר "על הנייר" - לערוך מפקד. ושם, אגב, יתנהל קרב מעניין על אנשי ההתיישבות ואנשי המגזר הערבי. בדיוק כמו בשאר המפלגות.    

לכל אנשי הקמפיין. מאז שודר בערוץ 10 סרטה של ענת גורן, המציג את מאחורי הקלעים של בחירות 2006, הברנז'ה העיתונאית והפוליטית

מבעבעת. אבל מול כל הביקורת על ההתנשאות, היהירות וה"אדלריזם", חשוב לזכור כי כך זה תמיד. בחדרי חדרים, בישיבות וגם במסדרונות הכנסת, ומערכות התקשורת, כולם מקללים את כולם, "מנסים לחסל" את כולם. זאת העבודה, זאת המשימה. ההבדל היחיד הוא שבגלל אגו נפוח מדי, החליט ראובן אדלר - בניגוד לעמדתם של כמה מעמיתיו - להכניס מצלמה. וכך יצא שכל הרפש, שנשפך יום-יום במחשך, הציף את הפריים-טיים. מישהו זוכר את פרשת פריצקי?

לאורחים הקודמים בגבעת הקפיטול. בעלי אמונות תפלות למיניהם שמו לב כי לא שפר מזלם של שני המנהיגים הקודמים, שנפל בחלקם הכבוד הזה: יצחק רבין ז"ל, שנרצח בעצרת השלום, ובנימין נתניהו, שאיבד את השלטון זמן לא רב אחרי ההופעה בוושינגטון. גם שרון לא זכה ליהנות לאורך זמן מקבלת הפנים החמה באו"ם. שלא נדע...