שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תמיד יזכרו לי שדמעתי בגלל מישהי מנתניה

    אולי המילואים האלה יתנו לנו זמן לחשוב על מה שעובר עלינו? היא שאלה, שיחה שתהפוך טקס קבוע בכל בוקר או צהריים או ערב. והעיניים, הלב, ואופן הדיבור יהלכו על הסף הרגיש של הכמיהה והדחייה. יומיים לפני ההתייצבות היא החזירה מפתחות וחזרה לבית הוריה. סיפור של סוף עטוף בחאקי

    על הצו היה רשום מקום, תאריך ושעת ההתייצבות. אמצע יוני בירושלים. שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה על סף סיום. הענף בחלון החדר של ליאת שזור עלים בגוון ירוק צהוב. קזוארינה. הפרחים האדומים שעליו מטעים אותי לחשוב כי עדיין אביב.

     

    אני מכין לה קפה בכוס עם הרגל היחידה, כפית קפה שחור עם שניים סוכרזית ומעט חלב.

    - למדת להכין לי קפה...

    פניה המלאים המשתלבים עם גופה השופע מתרחבים בחיוך של מורַה שהטוב בתלמידיה עמד בכבוד בבחינת הבגרות.

    -אז קיבלת צו מילואים לכל אוגוסט.

    אני לא עונה, רק מביט ומנסה להבין את המבע. האם זה תחושת הקלה שאלך ואפסיק לחזר, או חיוך המסתיר את תחושת הריחוק שתִכפה על שנינו בעוד שישה שבועות?

     

    אני קם מהמיטה שלה ובודק אם יש משהו לאכול, בסוף מכין לי קפה. היא משתתקת, מפנה חצי כתף ומביטה ברחבת הכניסה. אני מביט בה מאחור, שיער חום חלק ארוך וגולש, ושואל את עצמי אם הזמן מתאים למגע שפתיים בכתף החשופה, או דווקא ללחיצה על ידית המילוט?

    -למה אתה לא עונה, קרה משהו?

    -שום דבר, אני חושב על הבחינה מחר במבוא לפוליטיקה ...

    -שאלתי על המילואים.

    -את יודעת שקיבלתי מילואים לכל אוגוסט.

    אני עוצר לרגע את שטף הדיבור כדי לבחור מילים, לא להסגיר.

    -אני פוחד.

    היא מביטה עליי בעיניים מבינות. מרגיש שקוף.

    -אני פוחד ממגע הנשק ביד, פוחד שמאדם אהפוך באחת לחייל, פוחד לא להיות קרוב .

    היא מחייכת כמנצחת. מביט בה בלב אבוד .

    -לפחות האימון לפני התעסוקה יהיה באלייקים, אוכל לקפוץ להורים שלך בנתניה. זה יהיה בסדר, לא?

    מתבונן בכוס הקפה, מסובב אותה באטיות ובוהה בנוזל הבהיר. יודע שהעיניים הירוקות שלה נחות על פניי ומחפשות לגעת בתחושות.

    -חיים, אולי המילואים האלה יתנו לנו זמן לחשוב על מה שעובר עלינו?

    בוחן את פניה, עיניה מכווצות ומשאירות רק את הצבע הרך של הים בשעת בוקר לפני שהשמש משתקפת בו. האם נותר לי מספיק זמן להישיר מבט? אני משתדל להציב את השאלה המכרעת, אבל משהו עוצר את הדיבור. מסרב להודות באמת, או מעדיף לחיות עם הטעות.

    -ליאת , אני רוצה ללמוד לבחינה מחר, בואי נפסיק עכשיו.

    היא מנידה ראש, קווצת שיער נופלת על פניה, הטרף חמק.

     

    הטרף עוד יחמוק כמה פעמים, השיחה הזאת תהפוך לטקס קבוע בכל בוקר או צהריים או ערב. והעיניים, הלב, ואופן הדיבור יהלכו על הסף הרגיש של הכמיהה והדחייה. יומיים לפני ההתייצבות היא החזירה מפתחות וחזרה לבית הוריה.

     

    התייצבתי. לא מכיר איש. את החיוך על פניהם של הזרים אבין אחר כך כרגש פורקן. מטווח איפוס, שיעור מא"ג, שיעור עזרה ראשונה, ארוחת ערב מוקדמת בשטח, מטווח לילה. למרות השעה המאוחרת אני יוצא לתפוס טרמפ לנתניה. מישהו מפלוגה ב' עוצר לי. הרכב נוסע במהירות, הכביש די פנוי. התרגשות. משיב לעצמי תשובות לשאלות שאף אחד לא שאל.

     

    נשיקה בטעם חמוץ מתוק

     

    פעם ראשונה אצל מישהי בבית. פעם ראשונה אצלה בבית. גם ליאת לא הכניסה עדיין מישהו לחדר ילדותה. השעה מאוחרת, בית הוריה סמוך לים. מלון שניצב על המצוק תופס את שדה הראייה. אני עולה ברגליים קלות, שוכח את ריח הגרביים והגוף. מצלצל בדלת. פותחת. היא חיכתה ליד הדלת. נשיקה בטעם חמוץ מתוק. אמא שלה מביטה עלינו בעניים אדישות, מקווה שהפעם לא יהיו טקסים. מנסה להבין את קבלת הפנים. מקלחת זריזה מוציאה ממני מחשבות טובות.

    -רוצה לאכול משהו?

    -כן, לא אכלתי מהצהריים.

    מוכר שקר קטן כדי לרכוש אמפתיה גדולה. אוכל בדומיה. יושבת לידי בשולחן, ובלי מילה אחת היא מפרקת לי את האשליה. פוסע לחדרה, מיטה בכל קיר, מהחלון נשקף מראה העיר החשוכה. בתוכי חודרת תודעת הסיום, הפעם הטרף נתפס.

    - חיים, תקשיב, אני לא יכולה לשאת את זה יותר, אז אני אגיד זאת בפירוש.

    אני שותק.

    -זה שאתה פה לא אומר כלום. אני לא רוצה שנמשיך להיות יחד. זה נגמר.

    כל גופה מיוסר, דמע בפתח. מבין כי היא עברה את התהום לבדה, חצתה את הגשר ופירקה את תמוכותיו אחרי כל צעד. הטקס תם, עת הקורבן. קורבן שלי או קורבן שלה? בראשי רצה לה שורה ערפילית של לאה גולדברג, "נחתם האור בפאתי מערב".

    -את בטוחה?

    -אני חושבת שכן.

    מביט בתיק הצד הגדול שלי, מרגיש את משקל הרצועות על הכתף גם מבלי להרים, והדבר היחידי שאני מצליח לחשוב עליו הוא שלא בא לי לסחוב אותו במדרגות היורדות לרחוב. קם ללכת.

    -חכה רגע.

    -ליאת, תפסיקי, אמרת כבר הכל.

    הדלת נסגרת אחרי. רחוב. הולך כמה צעדים ורגליי כושלות. מתיישב. נשען על מעקה אבן. הנשק בין הרגליים, ולא נשאר הרבה מקום לראש. לא מרשה לעצמי להמשיך בתנוחת האבל. קם. אולי זה המדים שנותנים לי את הכוח, אולי התחושה שאני חלק מפלוגה, מגדוד מצה"ל. הפורקן של יום ההתייצבות.

     

    הרדיו מנגן שיר של פוליקר, והדמעות נפתחות מעצמן

     

    יוצא לכביש החוף, עוצר טרמפ. בפניה ימינה במחלף זכרון משמיע הרדיו את השיר של ליאת. משהו של פוליקר, והדמעות נפתחות מעצמן, דמעות חמות שאין בהם כאב, אלא רק את הצורך לבכות אותן. הנהג לא יודע את נפשו ומציע סיגריה.

    הטרמפ העצוב הכניס אותי עד לשער של אלייקים, הש.ג. היה מופתע מהחייל שעובר אותו באשמורת אחרונה.

    - אפשר לראות תעודה בבקשה?

    בגלל העייפות אני מחליף בין התעודות ופותח לו את תעודת הזהות, הזרועות הכחולות נפתחות, והתמונה של ליאת נופלת.

    - נפל לך משהו.

    -אני יודע , עזוב את זה.

    היה לי קשה למצוא את המאהל, גם לא חיכתה לי שם מיטה. כשהגעתי השומר כבר החל בהשכמה.

    הפלוגה התחילה להתעורר. הוותיקים מצרפים אותי לקפה של בוקר, אני מודה להם. כפות הידיים מתחממות מכוס הזכוכית הקטנה, הלב מפשיר לאיטו. האחווה בין חיילי המילואים נפרשת בשולי היום, לפנות בוקר ולפנות ערב. אז מתעצמים הגעגועים לשייכות אמיתית, שאיננה תלת שבועית.

     

    גם אחרי לא מעט שנים ליאת לא נשכחה לגמרי. אני מקבל אותה עם כל צו מילואים ועם כל קפה במאהל עם החבר'ה מהפלוגה. הם תמיד זוכרים לי שהזלתי דמעה בגלל מישהי מנתניה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארכיון
    מקום, תאריך, שעת התייצבות. מילואים לכל אוגוסט
    ארכיון
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים