שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: זיו קורן
    צילום: זיו קורן
    הכושר הוא הפשע המושלם
    תזכורת: ניר קיפניס יצא למסע שיקום ובחינה עצמית עם גוף במשקל 140 קילו ולב מלא חששות

    ניסוי א': עבודה אינטנסיבית בחדר הכושר. תוצאת ביניים: כעבור חמישה שבועות איבד הנבדק שישה-שבעה קילו ממשקלו, והרוויח מטען דומה של בטחון עצמי. הוא אפילו חושד שמישהי ניסתה להתחיל איתו

     

    מי שחשב שההבדל בין ספורטאים לעגלות הוא בכושר הגופני - טעה ובגדול. ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות האלה הוא לא עצם העיסוק בספורט, אלא איך הם חושבים שהם נראים כשהם מזיעים בטריקו ובמכנסיים קצרים.

     

    אין שמן שלא מכיר את התסריט הזה: יום קיץ חם בתיכון, בקיבוץ או בצבא. החבר'ה מחליטים לשחק כדורסל. כדי להבדיל בין הנצים מציע מישהו שאחת הקבוצות תוריד חולצות. המציע יהיה לעולם זה עם הקוביות בבטן. המזיע - עוד לפני שנגע בכדור - יהיה אני.

     

    עוד משתנה-מתערב חשוב הוא נוכחות בנות המין השני: מספיק שיהיו שתי בנות מהכיתה/ גרעין/ מפקדה, ותראו איך אני משכנע את כל הנוכחים שמשחק כדורסל ללא חולצות תחת שמש אוגוסט משול להתאבדות ממש, מעשה האסור הן על פי ההלכה והן על פי פקודות מטכ"ל. לכאורה עניין של בריאות, למעשה עניין של אסתטיקה. כי גם בתקופות בהן איפשר לי משקלי לנתר ביתר קלות לריבאונד - עדיין נראיתי פחות רע עם חולצה.

     

    בארץ המראה 1

     

    גם עיצוב הפנים במכוני הכושר מאשש את הטענה שבפתיח. לא במקרה הקירות שם מכוסים במראות: יותר משאנשים אוהבים להתאמן, אנשים אוהבים לראות את עצמם כשהם מתאמנים. אבל זה נכון, כמובן, רק לגבי אנשים שנראים טוב. אלה שנראים קצת פחות - הגיהנום נשקף לעיניהם מהמראה שממול, מתנשף ומזיע.

     


    האם אני כבר ינשוף?

     

    כשירדתי בפעם הראשונה במדרגות המובילות למכון "אנרג'י", שמתחת למגדל שלום בתל אביב, הרגשתי כמו נידון למוות. היחס שלי לאנשי השרירים מזכיר קצת את היחס המתבטל של החילונים מול הדתיים: כאילו הם חיים נכון יותר, צודק יותר, קרוב יותר לאלוהים או לטבע. חוץ מזה הם מבריקים מזיעה, בעוד העור שלי מבריק רק מהשומן בבורקס שטחנתי מעבר לפינה. אבל לזכותם של האנשים הטובים מאנרג'י ייאמר שהם לא עשו שום דבר כדי ללבות את תחושת האי-נעימות שלי. להפך. בן, שמנהל את המכון, גרם לי להרגיש רצוי תוך דקה, וזה עוד כלום לעומת מריו.

     

    לפני שמריו הפך למאמן כושר ובודי בילדר הוא היה מעצב גרפי בבולגריה, אבל כנראה שבארץ הקודש הוא תפס מהר מאוד שעדיף להיות עם הבנות במרתף מאשר עם כל החננות באיזה סטודיו לעיצוב גרפי. האמת, צודק. מריו, שבליבי אני מכנה אותו "סופר מריו", התבונן בי כאילו הוא כבר מזהה בתוך קיפניס השמן את השרירן המסוקס שעומד להתפרץ החוצה בכל רגע - ומיד דן אותי ל-20 דקות של מה שהוא כינה בטעות "חימום" על מסלול הריצה.

     

    זה לא שיש לי משהו נגד חימום. מהיציע אני צופה בהנאה רבה בשחקני כדורגל שמתחממים על הדשא לפני המשחק, וגם במטבח אני מעולה למשל בלקחת חצי חלה, להניח עליה בלוק גבינה צהובה ולחמם. אבל 20 דקות על המכשיר כ"חימום"? זה כבר יותר מדי בשבילי. במיוחד לאור העובדה שרתחתי כבר אחרי 47 שניות.

     

    השעה הראשונה שביליתי בחברת סופר מריו גרמה לי להבין את מה שכבר מזמן ידעתי: אני גרוטאה. חוץ מהשרירים של האצבע המזפזפת על השלט, הכל בי חלוד וזועק לשיקום. אז עכשיו ניקח רגע פסק זמן כדי להרגיע את הנשימה בין מכשיר הריצה למשקולות, ונדבר קצת על שיקום.

     

    כדי להסדיר את האימונים בחדר הכושר הפנו אותי לקבל אישור רפואי מרופא המשפחה שלי. עכשיו אני רוצה לומר שזה לא שאני שונא רופאים, להפך: אני בטוח שחלק מהם אנשים נחמדים מאוד, בעלי שמחת חיים וכל זה, ואני גם סבור שמגיע להם לחיות לצדנו בשלום ובכבוד הדדי, כמו הפלסטינים נגיד. רק מה? שרופאים, ובמיוחד קרדיולוגים, כשהם מניחים עלי את העיניים בפעם הראשונה, ישר נהיה להם מבט שמזכיר מאוד את הבעת הפנים שלי כשאני נכנס לחנות של "מזרע": הדבר הראשון שהם חושבים עליו זה סכין (אם כי אני לא בטוח בקשר למיונז).

     


    לא, כי יש פה לא מעט בחורות ואני עדיין לא מרגיש את הינשוף

     

    גם ד"ר ברגר, רופא המשפחה שלי, אינו יוצא מן הכלל. בכל פעם שאני נכנס אליו, אפילו עם שפעת עונתית, הוא מסתכל עלי במין מבט שאומר: "שפעת? עם עודף המשקל הזה תגיד תודה שאתה בכלל חי". ובכן, גם הפעם הוא לא עשה לי הנחות, ושלח אותי לארגומטריה בטרם יתקבל האישור המיוחל.

     

    דופק עולה זה מכבי

     

    ארגומטריה, כמו שאמור לדעת כל גבר שחצה כבר את הגיל המופלג 30, היא בדיקת לב בזמן מאמץ. חשוב להזכיר שתפקוד הלב, ובמיוחד בזמן מאמץ, הוא מה שעתיד להרוג שניים מתוך ארבעה גברים שקוראים כרגע את הכתבה הזאת (אבל אל תילחצו, התכוונתי לשניים האחרים). כל זה תופס רק בהנחה שהם לא ימותו עוד קודם - בבדיקה.

     

    מכירים את הקטע שהאחות בבית הספר היסודי נכנסת לכיתה ומדברת על בדיקת כינים, ופתאום לכולם מתחיל לגרד הראש? אז באותו הקשר, אני מודה שאני היפוכונדר, אבל היפוכונדר לטנטי: במשך יום ממוצע אני לא נוטה ליחס חשיבות רבה מדי לבעיות רפואיות, אבל מספיק לדבר איתי על התקף לב כדי שאתחיל להרגיש דקירות בחזה. די להזכיר לידי שבץ כדי שארגיש איך אני נהיה מסוחרר, ואפילו אם תדברו איתי על מחלות נפש, תזהו מהר מאוד את הקצף על השפתיים. כל ההקדמה הזאת לא באה אלא לומר שרעדתי מפחד כשהתחילו להדביק לי את המדבקות של הא.ק.ג. זהו חביבי, לחשתי לעצמי, מפה תצא רק במאוזן.

     

    בדיקת הארגומטריה מזכירה קצת את מה שהתרחש בחצרות האחוריות ברחוב הירקון בימים שלפני עידן מכוני הליווי: קודם כל צועקים עליך שתחכה יפה בתור, אחר כך אתה צריך להתפשט (רק חולצה למרבה המזל) בלי טיפה של אינטימיות, ובסוף, כשאתה גומר, מתנשף ומזיע, מגישה לך המארחת חופן של מפיות נייר כדי שתתנקה.

     

    מכל מקום, אם מטרת הבדיקה היתה להפחיד אותי, הרי שהניסוי הצליח: תוצאות הבדיקה דווקא הראו שיש לי כושר טוב יחסית לקבוצת הגיל שלי (?!), אבל במשך רבע השעה שבה רצתי על המכשיר המטופש, על סף התמוטטות, נשבעתי שאני משנה את אורח החיים שלי מהקצה אל הקצה - אם רק אצליח למנוע מעצמי את הפדיחה של לקבל התקף לב על המסלול של קופת חולים מכבי. והבטחות, כידוע, צריך לקיים.

     

    מריו עבר איתי בסבלנות ממכשיר למכשיר, כשהוא מדגים ואחר כך מושיב אותי כדי להתנסות בחוויה. אבל איכשהו, כשהוא הדגים זה תמיד נראה נכון יותר. אולי בגלל שמריו נראה כמו הציור הקטן של האיש על המכשיר, זה שמסביר בדיוק על אילו שרירים הוא פועל, בעוד שאצלי, הדבר היחיד שמשתנה הוא הבעת המאמץ על הפנים. שרירי כתפיים - הפנים שלי מתעוותות מרוב מאמץ. שרירי חזה - שוב, הדבר היחיד שמשתנה הוא הבעת הפנים, וכך הלאה והלאה. אבל איכשהו, אחרי שני האימונים הראשונים הצלחתי לאט לאט להרים את הראש ולהתבונן מעט מסביב. הנה מה שראיתי.

     

    הינשופים

     

    אם הייתי צריך להגדיר את קהל המתאמנים באנרג'י במשפט אחד, כנראה שהייתי נזקק לסלוגן הוותיק של רשת אפרופו: "לבלות עם אנשים כמוך". זה לא שאין שם כמה חתיכות או בודי בילדרס שאפשר היה לשלוח לייצג אותנו בכבוד בתחרות מכוני הכושר (אילו היתה תחרות כזאת), אבל רוב האנשים במקום נמצאים היכנשהו במקום טוב באמצע. לא רק מבחינת המראה, אלא גם מבחינת הגיל הממוצע, שלהערכתי עומד על משהו כמו 35 בצל. יש שם בעלי מקצועות חופשיים מהמשרדים הסמוכים, יש צעירים מאזור אוף-שינקין או נוה צדק הקרובים. בקיצור, זה לא המקום למי שמפנטז על תואמות פמלה אנדרסון בבגדי לייקרה מבריקים, אבל בהחלט מקום שאפשר לקשור בו שיחה עם מי שמתאמן על המכשיר הסמוך.

     


    אלוהים, הגב

     

    והנה עוד תזה שהפכתי בה מכל הכיוונים ועדיין לא הצלחתי להפריך: הסיבה היחידה שאנשים מגיעים בגללה למכוני כושר היא כדי להשיג זיונים. לפני שכל בנות ובני הזוג של המתאמנים מסתערים כדי לשלוף את יקיריהם בטרם יסטו מדרך הישר, אני מבקש להירגע. חשוב להדגיש שככל שהצלחתי להבחין, אין שום פעילות מהסוג הזה - לא באנרג'י ולא בחדרי כושר אחרים בהם ביקרתי בעבר.

     

    אלא מה? רק משהו כמו עשרה אחוזים מהמתאמנים הם כאלה שמתאמנים כבר איזה עשר שנים, לפחות שלוש פעמים בשבוע, ומתייחסים לזה כמו אל צחצוח שיניים, משהו שאי אפשר בלעדיו. כל יתר המתאמנים עושים את זה בדרך כלל כדי לשפר את המראה החיצוני. יש כאלה שקוראים לזה "להרגיש טוב עם עצמי", או אפילו מקצינים עם "לא אכפת לי מה אנשים אחרים אומרים, אני רוצה להיראות טוב בעיני עצמי", שזה השקר הגדול והנפוץ ביותר בכל מה שקשור לטיפוח הגוף. אין דבר כזה להיראות טוב בעיני עצמך; טוב או רע יהיה תמיד מה שאתה חושב שאחרים חושבים עליך.

     

    אני, למשל, הרגשתי נהדר עם איך שאני נראה גם בתוך 140 וקצת קילוגרמים, אבל העובדה שהמראה שלי לא היה אטרקטיבי בעיני הסביבה די תסכלה אותי (שימו לב איך אני מדבר בלשון עבר, כאילו שאני כבר מינימום איתן אורבך). אין להסיק מכך שכל מי שמגיע לחדר כושר מחפש בסוף התהליך את הסקס, אבל בואו נאמר שכמעט כל אחד מאלה שעובדים על שריפת אנרגיה ובניית שרירים מקווה להפוך למושך יותר.

     

    כל זה אומר שבחדרי כושר קיים דיסוננס מדהים בין הפנטזיה של המתאמנים לבין העובדה שרובם הגיעו למכון בגלל שלדעתם הם לא נראים מספיק טוב. התוצאה די מרתקת: מצד אחד ההבטחה שבסוף האימון מסעירה בך את ההורמונים, ומצד שני, אתה יודע שבדיוק עכשיו - עם החולצה הרטובה והמגבת על הצוואר - אתה לא הטיפוס הכי אטרקטיבי בעולם. לכן כמעט אף אחד לא יעז לעשות במכון את ה"מוב", אותו צעד הכרחי שבלעדיו אין המשך. וכך יוצא שמראה תמים למדי של עשרות אנשים בשלבים שונים של אימון, כמו קרום דק של חלב, מונע מהיצרים שגועשים למטה מלפרוץ החוצה אל השטח.

     

    כל מה שאמרתי נכון כמובן לגבי רוב המתאמנים, אבל לא לגבי חברי הקבוצה שתכונה להלן "הינשופים". למה ינשופים? על שום שתי תכונות בולטות. הראשונה היא היכולת להוציא מן השפה אל החוץ התנשפות כמו-מאומצת, בדיוק ברגע שבו הם מבקשים לעצמם את תשומת הלב, והשנייה - יכולת סיבוב צוואר של בערך 270 מעלות במקרה שבו מתאמנת מצודדת חולפת לידם.

     


    אלוהים, הבטן

     

    הינשופים הם כולם גברים, 90 אחוז מהם רווקים אחרי גיל 30, לאף אחד מהם אין בעיות של עודף משקל, ולכן הם לא צריכים לכלות את זמנם בריצה לשום מקום על המכשיר. הם יכולים להניח מגבת בנונשלנטיות על אחד המתקנים, לדחוק חמש-שש דחיקות שמנפחות את השריר (ולא לשכוח כאמור את הנשיפה בסיום, שאמורה לגרום לכולם להבחין במשקולת הגדולה שהם דוחקים), לראות ולהיראות. ועוד תכונה כלל-ינשופית: הערוץ החביב עליהם הוא ערוץ האופנה.

     

    בכלל, ערוץ האופנה מאוד פופולרי במכון, במיוחד למתאמנים ממין זכר שלא מבינים למה בין כל חולצות השד שמהדסות על המסלול יש פתאום גם כמה כאלה שלבושות בצניעות יחסית (נגיד עם מיני וגופיה). כך, במכוון או שלא, נוצר במוח הגברי הקשר המתבקש בין קצה המסלול עליו הוא מבקש את נפשו למות, לבין קצה המסלול שעליו צועדות בעלות הגזרה המושלמת של ערוץ האופנה. זה כמו משחק מחשב שבו אתה יכול לראות כבר את השלב הבא, זה של המתקדמים. בקצה כל מגבת ספוגת זיעה נמצאת דוגמנית מערוץ האופנה.

     

    בארץ המראה 2

     

    כל ההתחלות קשות, גורסת האמרה הידועה, אבל לפעמים ההתחלה היא דווקא החלק הקל. כשהופעל לראשונה מכשיר הריצה לנגד עיני המשתאות רציתי רק לקחת עגלה ולחכות שהמזוודה שלי תגיע, אבל כשהייתי עליו במשך כמה דקות הרגשתי איך המזוודה שגידלתי בין המותניים לחזה הולכת ומתרוקנת מקלוריות מיותרות. אלא מה? שאחרי 20 דקות (שבהן עברתי, לדעתי, שלושה התקפי לב פסיביים), גיליתי ששרפתי המון קלוריות - נגיד חצי באגט. חבל רק שארוחה קיפניסית ממוצעת בימי הטרום-"שקם את עצמך" כללה את הבאגט בתוספת שקשוקה, טחינה ושלושה סוגי פסטרמה רק כמתאבן, מה שאומר שללא שינוי רציני בהרגלי התזונה אני יכול לרוץ על המסלול הזה לנצח בלי להוריד גרם.

     

    אבל לפני הגרמאז', בואו נחזור רגע למראות. כל שמן מכיר את ההרגשה הזאת: אתה יכול ללכת ברחוב ביום שטוף שמש, מצב הרוח בשמים, הפרנסה מצויה בשפע, הקבוצה שלך מנצחת ועוד אי אלה דברים שמרחיבים לבו של אדם. ופתאום, משום מקום, מתנפל עליך חלון ראווה של חנות רהיטים, נניח. אתה גונב מבט קטן הצידה, ושואל את עצמך מי זה הר האדם הנשקף אליך מהחלון - זה שחגורת המכנסיים שלו נראית מאחור עד קו האמצע, זה ששולי החולצה (הקטנה מדי, תמיד) שוב ברחו לו החוצה מהמכנסיים.

     

    "מי תרצה לצאת עם שמן כמוני?", אתה חושב לעצמך (או, במקרה שלי: "איזה מזל שהתחתנתי כבר עם אשה כל כך יפה, חכמה, סובלנית, מבינה ומפרגנת לקריירה העיתונאית של בעלה") ומיד יורדת עליך תוגה גדולה, כזו שניתן לסלק רק באמצעות פתרון קסם כמו, נניח, שווארמה בלאפה. אחרי הלאפה - עם עמבה, טחינה, צ'יפס וקערה של שולי הפיתות המטוגנות האלה - אתה מרגיש הרבה יותר טוב, כמובן. נכון שבזה הרגע הוספת למשקלך עוד קילו ורבע בערך, אבל אתה מרגיש טוב. למה? בגלל שבדוכן השווארמה אין מראות, ובגלל שהמוכר מזהה מיד את הפוטנציאל האצור בקליינט כמוך ונוהג בך כאילו היית אחיו האובד, ובגלל שנדמה לך שהזיעה הניגרת היא מחום התנור שמולו מסתובב השיפוד, ולא בגלל שאתה גוש שומן שמזיע כמו כוס מים קרים בשמש.

     

    ככה אתה חי בין המראות, מתעלם מקיומן, דוחה ככל האפשר ביקורים בחנויות בגדים (ממילא אין כלום במידה שלך). אתה מסתפק רק במראה שבאמבטיה, זאת שמולה אתה מתגלח. רק כשאתה מסתכל בתמונות מהחופשה האחרונה אתה חוטף את השוק: בהתחלה מנסה להיזכר איך זה שאתה לא מצליח להיזכר בלוויתן ההוא על החוף ביוון - ובכלל, ממתי יש לוויתנים בים התיכון - עד שאתה מגלה שללוויתן יש חיוך שכבר ראית קודם באיזה מקום, למשל במראה הקטנה של האמבטיה בזמן שהתגלחת הבוקר.

     

    בפרק הבא: מה אמר רמי מרטין לג'ק דניאלס בבר של משפחת קיפניס (התמליל המלא), וגם על המסע לארץ כנען בראי ההיסטוריה, ממשה רבנו ועד לדיאטן המהולל צחי כנען

     

     

    צילומים: זיו קורן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים