"תעשו משהו כדי שהילדים לא יחזרו בשקי גופות"

"ילדים ומבוגרים נטבחים והעולם יושב ומתבונן כאילו זה סרט. סרט אמיתי שבו פגזים נוחתים על ילדים והורגים אותם". כך אמר ל-ynet היום (שבת) מרוואן אבו-נסר, מנהל בית החולים "עוודה" שבבית להיא, לאחר ששבעת בני משפחת רלייה  נהרגו בחוף הים של רצועת עזה.  

רצף הארועים הקטלניים ברצועה מאלץ את אנשי הצוותים הרפואיים, הפראמדיקים ועובדי בתי החולים להתמודד עם מראות אנשים הרוגים, ערופי ראש בגילאים שונים המאיימים להפוך לעניין שבשגרה.

• "אבא הלך לי בין הידיים"
• הלוויות בעזה: פרץ גרוע כמו הליכוד
• תגובת החמאס: ירינו קסאם לעבר ישראל
• צה"ל: הפלסטינים לא משתפים פעולה בתחקיר
  

אבו נסר סיפר כי החזיק את גופת התינוק היית'ם בן חמשת החודשים ולא יכול היה לשכוח את המראה. "זה מלווה אותי עד עכשיו. הגעתי הביתה עם חולצה מגואלת בדם, אשתי נתקפה חרדה ולא הייתה מוכנה לגעת בחולצה". הוא הוסיף: "אני רוצה לשאול את עמיר פרץ, האם העגלות של הילדים שנפגעו אתמול היו משגרי טילים? האם הבובות והצעצועים שהיו איתם הם רקטות? האם הוא והישראלים נהנו מהמראות? עמיר פרץ, יונת השלום, הפך לפושע מלחמה. פעם הוא עזר לאבא שלי שהיה פועל שעבד במפעל עור בישראל. כיבדנו אותו כשהוא אמר שהוא מגן על העניים ועל העובדים אבל הוא זה שהרג אתמול העניים ואת המסכנים".

גופות בני המשפחה שנהרגו בעזה (צילום: רויטרס)

מנהל בית החולים אמר כי הוא פונה לדעת הקהל בישראל, "אם יש אחת כזו", לדבריו, ולעמיתים שלו בתחומי הרפואה בישראל. "אני אומר להם, תעשו משהו. הילדים שלנו יוצאים לחוף כדי לנשום. החוף הוא המפלט היחיד שלנו. אנחנו רוצים שהם יחזרו מאושרים ולא בשקי גופות".

הוא הוסיף: "תעשו שיסירו מעלינו את המצור הרפואי, זה יעזור לנו להציל חיי חפים מפשע. תעשו שיקלו על תנועת החולים ויאפשרו את מעברם לקבלת טיפול רפואי, תעשו שייפסקו הירי וההפגזות על האמבולנסים ועל צוותי הרפואה בשטח. תעירו את דעת הקהל בישראל אל מול האדישות הזו של ההרג המתמשך".

חולים ששוחררו חזרו לבית החולים בטראומה

"המצב הופך ליותר ויותר מדאיג", אמר אבו-נסר. "התפקיד שלנו הוא לספוג את מכת הנפגעים הראשונה, לתת את הטיפול הראשוני ואם טיפול נוסף נדרש מעבר לכך אנחנו מעבירים את הפצועים לבית החולים שיפא בעזה. פה, בנוסף לטיפול בפצועים, אנחנו נאלצים להתמודד עם מצב נפשי קשה, עם טראומות קשות". 

אבו נסר סיפר במהלך הטיפול בנפגעים מהפיצוץ בחוף, הוא שיחרר חולים שמצבם השתפר כדי להקל על קליטת הנפגעים מהאירוע. "אבל חלק מאותם חולים ששוחררו הספיקו לראות את ההרוגים ערופי הראש מהתקרית, ואחרי מספר שעות הם חזרו לבית החולים במצב של טראומה". לדבריו, המצור הכלכלי על הרשות פוגע בפעילות בית החולים והמערכת הרפואית הפלסטינית. "יש לנו מחסור בציוד ובתרופות והחולים נאלצים להתרוצץ כדי לאתר בכוחות עצמם תרופות שאין לנו פה".

ומה בדבר מעט ביקורת עצמית, ביקורת על יורי הרקטות למשל? בעודו מדבר נכנסו לחדר המיון ארבעה בני משפחה אחת שנפצעו מרקטה, שביקשו חמושים פלסטינים לירות על ישראל.

אבו נסר לא הספיק לענות. אחד הנוכחים בחדר, שהגיע לבקר קרובי משפחה, הצטרף לשיחה וענה בעצבנות. "מה רוצים מאיתנו? שנרים דגל לבן מול ההרג הזה, מול המטוסים והטנקים? מה יש לנו חוץ מהרקטות האלה? האם זכות התגובה ברקטות האלה היא לא זכות המינימום שמגיעה לנו? דגל לבן אנחנו לא נרים".

הפיקניק הפך לטבח

בבית החולים נמצא גם אבו ג'יהאד, נהג אמבולנס שעובד כבר שש שנים בבית החולים באזור הכי חם ברצועה. הוא היה זה שפינה אתמול את מרבית ההרוגים והפצועים בתקרית על החוף. "שש שנים אני עובד פה וראיתי מראות קשים, ואפילו קשים מאוד, אבל המראות של אתמול היו מהיותר קשים, אם לא הכי קשים. ראיתי אישה הרוגה בלי יד, עוד אחת הרוגה בלי ראש, תינוק הרוג עם חצי ראש בלבד".

אבו ג'יהאד סיפר כי המראה היה מחריד. "כשקיבלנו את הקריאה על הארוע בחוף והגענו למקום, אם לא הגופות זה היה נראה כמו פיקניק משפחתי רגיל. אש בוערת, ים, מטריות, קלחי תירס על האש (כי לא לכולם יש פה בשר) אבל הגופות הבהירו מהר מאוד שהפיקניק הפך לטבח. תינוקות, ילדים, נערות, נשים, מבוגרים. גופות, פצועים, צעקות, פה יד לחוד, שם רגל לחוד. תמונה אחת של נערה גוססת שאומרת תפילות".

לדבריו, הוא מיהר להגיש עזרה לנערה שגססה, כי ראה שהיא עדיין נושמת. "הנשמנו אותה ולקלחנו אותה עם הגופות והפצועים לבית החולים. בבית החולים אצלנו היא עוד נשמה וקיוויתי שהיא תצא מהארוע בחיים. אבל מאוחר יותר, כשהעבירו אותה לבית החולים שיפא, אמרו שהיא מתה מפצעיה".

הוא סיפר שהוא בכה אתמול לנוכח המראות, במיוחד אלה של הילדים – הילדים ההרוגים והפצועים. "אבל שום דבר מכל זה לא מעלה אצלי שאלות בנוגע לתפקיד שאותו אני ממלא. אני רוצה להמשיך לעבוד פה. אני בן של העם הזה, שייך למולדת הזו ותפקידי וחובתי לעזור לאנשים, לילדים, ולכל החולים והנזקקים".

לדבריו, "מה שהכי כואב לי ומפריע לי הוא כשאני חוזר הביתה לילדים שלי, משחק איתם, אוהב אותם ונותן להם הכל. ברגעים האלה אני מרבה להיזכר באותם ילדים פצועים שהרגע הרמתי אותם, ובהורים שלהם, שנהרגו, כמו המשפחה מאתמול. הילדים שנותרו בחיים - אין מי שייתן להם אהבה. זה הרגע הכי קשה והכי כואב בתפקיד שלי".

קרוב משפחה של פצוע: אני לא כועס

אדהם דליה בן ה-12 איבד כמעט את כל משפחתו בפיצוץ: את אביו, ארבעת אחיו, את אשתו השניה של אביו ואת בנם המשותף. אמו מאושפזת בבית החולים בעזה. לאחר שנותח בבית החולים בעזה, הועבר לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, להמשך טיפול.

לידו נמצא עטיה, דודו, שאמר ל-ynet: "שמעתי מאמא שלו שהפצצה נפלה בינהם כשהם היו בים. אנחנו הפלסטינים תקועים בין הישראלים לבין ארגוני הטרור. אני לא כועס. מהשטח שלי עוד לא ירו קסאמים, ואם היו יורים הייתי מוציא להם את העיניים. אם אתה רוצה לראות קסאם, אז אל תבוא לבית שלי, תירה מהבית שלך".

ד"ר גילברט סבג, סגן מנהל בית החולים סורוקה אמר כי בעזה נותח הילד ברגלו ובבטנו. "כשהבחינו שהרגל במצב סכנה לקחו אותו לכאן, ומצבו התייצב. הטיפול הראשוני שקיבל בעזה סביר ויותר מסביר", הוסיף.