יקב לואי מקס - טעימות נוספות מיינות בורגון
מה לצרפתי ממשפחת ייננים ולקטיף אפרסקים בקיבוץ? ומה מקור השם "מקס"? (רמז: לא צרפתי). שגיא קופר טועם מיינות יקב "Louis Max" ומספר על תערוכת היין שמתקיימת בימים אלה
במסגרת מתקפת בורגונדי שנחתה עלינו בשבועות האחרונים (ואני שואל, מה קרה פתאום?), אני יותר משמח להציג את היינות של לואי מקס. למה? כי קודם כל היין משמח, רובו במחירים שפויים למדי, ושנית, כי יש סיפור נחמד. וסיפור נחמד זה בסופו של דבר מה שאנחנו מחפשים, כדי שיהיה על מה לדבר ליד היין. לא ככה?
חברת "הכרם", יבואנית יינות Louis Max, הביאה לארץ את לורן מקס, הבעלים הנוכחי של היקב. זה לא היה הביקור הראשון של מקס בארץ, ויש להניח שכעת, לאחר שהיינות שלו נמכרים כאן, גם לא האחרון. הביקור הראשון שלו כאן היה בשנת 1969, כמתנדב באחד מהקיבוצים.
"באתי וקטפתי פה אפרסקים", הוא סיפר בתחילת הפרזנטציה, "ואני יכול לאמר לכם: בין בציר ענבים לבין קטיף אפרסקים, אני בהחלט בוחר את הראשון". היות
וגם אני חוויתי את החוויה המפוקפקת של קטיף הפירות השעירים האלה (אפרסקים, כוונתי) יכולתי רק להסכים בשמחה, למרות שבציר בצרפת זאת עבודה שוברת גב וכנראה לא פחות קשה.
אבל רגע, איך מגיע בן למשפחת ייננים צרפתית - ועוד ממקום צרפתי "שורשי" - להתנדב בקיבוץ ישראלי? זה לא בדיוק משהו שמצפים מיורש של אחוזות כרמים בבורגון. ואכן, מקורה של המשפחה בכלל לא בצרפת.
לא מקס - מקסימוב
מסתבר שהשם 'מקס' הוא לא כל כך 'מקס'. המקור לשם הוא ביבגני לואי מקסימוב שעזב את ביתו בגרוזיה, והגיע, לאחר חודשים רבים, לבון שבבורגון. עולם היין לא היה זר למקסימוב: אביו, שבא מקחטיה, אזור היין הנחשב ביותר בגרוזיה, היה סוחר יין. הוא הכיר את צרפת מימיו כחייל בצבא הצאר. בשנת 1801 גרוזיה סופחה על ידי אלכסנדר ה- 1, וב- 1815 היה מקסימוב חייל בצבא הרוסי שחנה בשערי פריז. בדרך הביתה הוא "עבר" בבורגון וסיפר עליו לבנו. זה בתורו, ב- 1859, יצא לצרפת ושם, בבון, ייסד בית מסחר ליין, שהפך לעסק המשפחתי בו מחזיק היום נינו. את שמו הוא החליף ל'מקס'. "בוא נאמר ככה", אומר לורן מקס, "יכול להיות שלצרפתים לא היה מספיק קל לבטא את השם מקסימוב".
כך או אחרת, לואי מקס הוא כיום לא רק סוחר יינות אלא יצרן יינות משלו. ליקב יש כרמים בשטח כולל של כ- 270 הקטר (2700 דונם), מהם 27 במרקוריי. זה לא נשמע הרבה, אבל בבורגון, המפוצלת והמסובכת כל כך מבחינת כרמים, חלקות ותתי חלקות, זה לא מעט, בכלל לא מעט: Domaine La Marche במרקוריי, עם האפלסיונים של Mercurey Premier Cru Les Vasees, Mercurey Clos du Chapitre, Mercurey Blanc Les Rochelles והמונופול (אפלסיון = יצרן אחד) של Mercurey Clos La Marche. בנוסף על כל אלה, ומלבד בדרום צרפת, ללואי מקס יש חוזים וכרמים תחת פיקוח שלו בשבלי, בקוט דה נואי וקוט דה בון. חלק מהיינות שבאים תחת שם היקב מיוצרים בפועל על ידו, ולחלק הוא משמש כנוגוסיאן.
"בתחילת המאה ה- 20", מספר מקס, "היה היין שלנו הראשון להיות על אוירון". מדובר היה ביין ששלח - במהירות הרבה ביותר האפשרית אז - היקב לאחד מהלקוחות החשובים ביותר שלו.
"איסמיי, מי שהיה יושב הראש של חברת הספנות White Star, היה לקוח של החברה, והיין שלו מתוצרתנו נגמר. מסיבות כאלה ואחרות לא הצליחו לעמוד בזמנים, והברירה היחידה של תאודור מקס, אז הבעלים של היקב, היתה להטיס יין מצרפת לאנגליה. ביקב יש עד היום צילום מ- 1911 של מטוס בלריו צרפתי עומד מול המחסן. היין הגיע בזמן לאנגליה". ברוס איסמיי היה הבעלים של White Star, החברה שהיתה הבעלים של הטיטאניק, ואכן, בין 1500 בקבוקי היין במרתפי האוניה היה גם יין של לואי מקס.
היום מייצא היקב כחמישים אחוז מתוצרתו, בעיקר למסעדות ובתי מלון. נסיונות לייצור יין כשר לא עלו יפה, והיקב, איך נאמר, קיבל ביקורות לא טובות על הנסיון ההוא. מדיניות היקב היא לייצר יינות טובים במחירים סבירים, מדיניות שהוכחה כנכונה למדי בטעימה שערכנו.
ראשית, לסדרת הבסיס שאינה מיינות בורגון, ומסווגת Vin de Pays. נטעמו שלושה יינות – לבן, ושני אדומים, מדרום צרפת – פאיי ד'אוק: שרדונה, מרלו וקברנה סוביניון. המחיר של שלושת היינות הוא 44 שקל לצרכן.
השרדונה הוא מציאה של ממש: נעים מאוד, חמאתי, מעט תיבול עם סיומת טובה. במחיר הזה – ויש להניח שהמחיר המומלץ הוא לאו דווקא המחיר בשוק - היין מצוין.
בשני האדומים אין ממש בשורה. אמנם, יין צרפתי מהנה ונעים במחיר הזה לא קל למצוא, אבל לא מדובר במציאה של ממש. המרלו מאוד meaty בהתחלה, הוא חלק ונעים ויש בו פרי כהה, אבל כל אלה הולכים לאיבוד אחרי זמן לא רב. רצוי לקרר את היין מעט, במיוחד עכשיו, בקיץ, והוא יהיה מלווה טוב לאוכל לא כבד. הקברנה סוביניון מאוד מתובל אמנם בסיומת, אבל ללא אף ועם קצת מרירות. למרות זאת, כיין שולחני ליום יום הוא סביר בהחלט.
בורגון
שאבלי סאן ז'אן 2005 - זהו יין נקי ומודרני, שבא מכרמים ותיקים. מאוד קלאסי, וחלק מהמומחיות של היקב. היין קריספי, מרענן. מינרלי מעט באף. בפה הוא יחסית ארוך עם מעט תיבול בסיומת ושמץ מתכתיות. מחיר מומלץ: 109 שקל לצרכן.
בורגון שרדונה בושארם 2004 - ביין יש 20% שרדונה שתסס והתישן תשעה חודשים בחביות עץ, והשאר ללא עץ. באף מפגין פירות לבנים – אפרסק. היין יותר כבד, חמאתי, אבל זה לא זה: חסרה לו קצת חומציות כדי לעשות אותו יותר מזה. מחיר מומלץ: 82 שקל לצרכן.
מרקוריי לה רושל דומיין לואי מקס 2004 - זהו שרדונה מאוד בשל, ארומתי, ששהה ב- 35% חביות חדשות למשך 16 חודש. היקב מייצר ממנו 15 – 16 אלף בקבוקים בלבד. צבעו זהב ירקרק. מורגשים ניחוחות וניל, פירות טרופיים מתוקים, הרבה דבש. בפה היין מדהים – לא פחות: חלק, מאוד אלגנטי ומתאים לחלוטין לאף. מחיר מומלץ לצרכן: 140 שקל.
בורגון גראנד אורדינר 2003 - אל תתנו לשם להטעות אתכם: "גראנד אורדינר" הוא "פחות" מאורדינר. שני שליש גאמיי – אותו ענב ממנו עושים את הבוז'ולה נובו – ושליש פינו נואר. בעל צבע אדום מאוד עמוק, באף מורגשים פירות, פרחים מתוקים. בסיומת הוא יבש וחומצי. בעל טאנינים יציבים מאוד. מחיר מומלץ לצרכן: 61 שקל.
בורגון פינו נואר בושארם 2004 - "זהו יין שמיועד לשתייה כבר היום", אומר לורן מקס. "היינות מבציר זה הם יינות על הצד הקל יותר". מסתבר שכל סדרת היינות הזאת היא של יינות נגישים (יש אצלי רישום על 2002 שהיה קצת יותר בעל גוף, אבל גם עם אופי צעיר). הצבע אדום, קל. אף פירותי, מעט חייתי לצד משהו "נדיף". יין נעים, לא טאניני במיוחד. מחיר מומלץ לצרכן 82 שקל.
פאסטוגריין דומיין לואי מקס 2003 - בלנד של גאמיי ופינו נואר. מין יין מקומי שכזה. צבע סגול-אדום, לא עמוק מאוד. טאנינים קשים, מאוד מתובל. יין מוזר במקצת, "חזק". צריך התרככות, קרור וללא ספק אוכל. מחיר מומלץ לצרכן 74 שקל.
מרקוריי קלו לה מארש 2003 - זהו פינו נואר שהוא בעל אופי מודרני לצד אופי קלאסי. צבע מאוד מרוכז וכהה (הכל יחסי). אף מתוק של פירות אדומים, תבלינים טרופיים – מוסקט, קינמון - וחבית. טאנינים נעימים וחומציות מאוזנת. בפה היין נעים ולא כבד. מחיר לצרכן – 140 שקל. יין טוב.
שוריי לה בון 1999 - כפר בחלק הצפון מזרחי של הקוט דה בון. פינו נואר במיטבו. צבע אדום בעל גיל, אבל באף היין מצוין: הוא בעל ארומות פרחים ופרי, שבהן משתלבים ריחות אגוזים אופיניים. בפה יש פטריות, חיתיות, אדמה. מחיר מומלץ של 130 שקל. יין מאוד מומלץ.
מוריי סאן דני 1999 - מרכז קוט דה נואי. צבע חום שמראה גיל. יין מאוד בשרני ומתובל, רחב ומורכב למדי. ניתן לשתיה כבר עכשיו ויחזיק עוד זמן. 255 שקל לצרכן.
נואי סט. ג'ורג' פרמייר קרו לה קאי 2001 - צבע אדום-מעט חום טוב. עומק בינוני. באף יש שוקולד, מוקה, תבלינים. יין מאוד מאוזן. סיומת חמצמצה ומעניינת מאוד. מחיר - 355 שקל.
פומאר הוספיס דה בון קווה דאם דה לה שריטה 1998 - על יינות הוספיס דה בון אפשר לכתוב ספרים שלמים. מדובר בבית חולים שהוקם במאה ה- 15, וכדי לממן את הקמתו ותפעולו תרמו אצילי הסביבה (ואחרים) כרמים וחלקות כרמים לייצור יין. היינות מיוצרים בפיקוח מנהל הכרמים של ההוספיס - שאגב הוא כבר לא פעיל יותר במבנה המקורי שלו, אבל זאת רק לאחרונה - ונמכרים מדי שנה במכירה פומבית מיוחדת. עד השנה, היתה המכירה מיועדת לסיטונאים וסוחרים בלבד, אבל ישמח אתכם לדעת שכיום אפשר - גם באמצעות האינטרנט - להשתתף במכירה הפומבית, שאותה מנהל כריסטי'ס.
לענייננו, מדובר ביין גדול, ללא ספק, מאה אחוז פינו נואר, בעל צבע מצויןף עמוק עם צלליות של סגול - בציר 1998 - להזכירנו. באף הוא מאוד פרחוני ומבושם. בפה הוא חלק וחמאתי, מאוד עדין ונעים, לצד טעמי תה וריבת חלב. מאוד מעניין ומרשים.המחיר – מרשים לא פחות, אבל אולי לא הסטרי בהתחשב ביחוס: 742 שקל.
