"החיים הם פארסה אחת גדולה"
אחרי שנים של תפקידי משנה זכתה יולנד מורו למקום של כבוד בסרט "כשהים גואה", שמוצג בימים אלה בישראל. ראיון עם מי השחקנית הבלגית, שעקפה את אודרי טוטו ואת "כשהנערים שרים" במירוץ לסזאר
לא בכל יום מצליח סרט ביכורים אמנותי קטן ונטול פרובוקציות להביס הפקות משומנות היטב ומצוידות בכוכבי השעה. "כשהים גואה", אותו כתבה וביימה השחקנית הבלגית יולנד מורו במשותף עם הצלם הצרפתי ז'יל פורט, עשה את זה כשגרף בשנה שעברה את פרסי הסזאר לסרט הביכורים ולשחקנית הטובה. אחרי שנים של תפקידי משנה בעשרות הפקות קולנועיות כמו "עוברת אורח" של אגנס ורדה, "ז'רמינל" של קלוד ברי, "פרש על הגג" של ז'אן פול רפנו ו"אמלי" של ז'אן פייר ז'נה, הגיעה שעתה הגדולה של מורו. "מעולם לא הרגשתי תחושת החמצה", היא אומרת בראיון ל-ynet לרגל צאת הסרט בישראל. "אני לא מאמינה בתפקידים קטנים או גדולים. אני שמחה על כך שלאורך כל השנים עבדתי באופן קבוע. אני מרגישה ברת מזל, תמיד הרגשתי".
חמש שנים ארכה העבודה המשותפת של פורט ומורו על הסרט, שמלווה שחקנית נודדת בהצגת יחיד מרירה-מתוקה שהיא מעלה בערים ובכפרים בדרום צרפת. הסרט מבוסס על ניסיון חייה של מורו אשר במשך שנים רבות הופיעה עם "עסק מלוכלך על סקס ופשע", מונודרמה שכתבה והציגה בשנות השמונים. "ההצגה שימשה כאמתלה לספר סיפור אחר מזה שכתבתי", אומרת מורו, "רציתי לשים אותה בקונטקסט החיים שלי היום, עשרים שנה אחרי שנכתבה, רציתי לומר אז משהו על ריקנות, על טירוף על בדידות. ההצגה נכתבה במהלך אחרי צהריים בבתי קפה שאירחו מפגשים בין נשים לגברים מבוגרים. הייתי אז בת שלושים וזה היה מקסים ונורא לגלות את הבדידות ואת הצורך הנואש בלהיות נאהב". בהצגה, נקודת המוצא של הסרט, מספרת הדמות המרכזית, אישה עטויה במסכה מעוותת, בקול מונוטוני על רצח מאהבה. "בניתי את הדמות בהשראת 'הצעקה' של אדוארד מונק. זה ציור מאד אקספרסיבי שמתייחס למשא הכבד של החיים. הייאוש, שעליו חשבתי שכשכתבי את המחזה, התחבר לציור", היא אומרת.
חזרה עשרים שנה לאחור היא מסע מנטלי לתקופה שאיננה. זה בטח היה מורכב.
"לא נפרדתי מההצגה הזו מעולם, לאורך השנים הייתי מופיעה איתה כשיכולתי. כשהיא נכתבה הדהים אותי החיפוש אחר אהבה גם כשהגוף כבר לא עוקב אחרי הרצון. היום, נקודת המבט שלי על כל זה שונה. אני בת חמישים, כבר לא צעירה אבל עדיין לא זקנה. זה שלב מאוד מוזר לאישה. אני חושבת שזו הסיבה שיש לא מעט נשים שמתחברות אל הסרט מהנקודה הזו, כולנו בפנים ילדות קטנות שחולמות על סיפור אהבה מושלם ועל נסיך שיבוא כשהחיים סוחבים למקומות אחרים".
גם גיבורת הסרט, כמו גיבורת המחזה, נעה בבדידות ובעולם שהוא על גבול הפנטזיה.
"זה נכון, המרחק בין שתי הנשים הללו לא גדול. אני חושבת שבמידה רבה זו התמה המרכזית של הסרט, הניסיון לדבר על חדירת החיים לעולם התיאטרון ועל הצורך שלנו לחלום בתוך מציאות החיים היומיומית. זו השאלה הגדולה לגבי תפקידה ומקומה של האמנות בחיינו. דרך עשיית התיאטרון הגיבורה מתמודדת עם החיים שלה ובאה חשבון איתם".
למרות שהתסריט נולד מתצרף של פרטים ביוגרפיים שליקטה במסעות ההופעות שלה ברחבי צרפת, שווייץ ובלגיה, לדברי מורו אין מדובר בסרט אוטוביוגרפי. "הוא מבוסס על ניסיונות שמוכרים לי אבל יש המון סצינות שהן פיקציה מוחלטת. הסיפור האישי עטוף ברעיונות אמנותיים שאין להם שום קשר למציאות. הביוגרפיה נבלעת בתוך משהו שהוא אוניברסלי ומאפשר לצופה למצוא את עצמו על המסך", היא אומרת.
מורו לא מכחישה כי במידה רבה מדובר בסרט אהבה לאמנות התיאטרון והקולנוע ולמסע המתיש והמתגמל ששתי אמנויות אלה מעניקות לעוסקות בהן. "רציתי להראות שתופעת השחקן הנודד עדיין לא פסה מן העולם, שיש לה ביקוש ושאנשים נענים לה גם במקומות קטנים ולא מרכזיים. במשך שנים הופעתי במרכזי תרבות ובאולמות בצדי הדרכים. הופעתי גם בתיאטרונים גדולים אבל אורח החיים היה של נדודים. תמיד בדרכים, לרוב בבדידות ובציפייה למופע בערב. זה חיים שונים, זה מקצוע של טיילים וחולמים, כן, זה מקצוע של חלומות".
גם בחיים הפרטיים שלך בחרת ללכת לא בדרך המלך. את חיה בכפר קטן בנורמנדי שרחוק מאד ממרכז העשייה בפריז.
"אני מעדיפה להתרחק מהמרכז. זה הכרח בשבילי ובשביל היצירה שלי. זה נכון שאני לא מתחככת במילייה של הקולנוע אבל זה לא מפריע לי לעבוד. אני אוהבת את החיים בכפר ואני לא זקוקה להמולה של עולם הקולנוע בשביל להיות שחקנית. המרחק מאפשר לי לשמור על עצמאות וזה מאד חשוב לי".
למרות שאת ידועה בעיקר כשחקנית קומית, ההצגה והסרט הם ערבוב של עצוב ומצחיק.
"אני אוהבת לגעת בקלילות בנושאים רציניים, את המעברים האלה בין הצחוק לבכי. זה מזכיר לי שהחיים הם בסופו של דבר פארסה אחת גדולה".
בין המתמודדות מולך על פרס הסזאר לשחקנית היו עמנואל דבוס ואודרי טוטו וברשימת המתמודדים על פרס הסזאר לסרט ביכורים היה "כשהנערים שרים", שזכה לפרופיל תקשורתי אדיר. הזכייה בשני הפרסים היתה הפתעה?
"זה היה בהחלט משמח. הסזאר בשבילי אינו הדבר המרכזי, אבל הוא סוג של הכרה. מעבר לכך כל יום הוא מלחמת קיום ושום דבר לא מובטח לך. אני חושבת שהזכייה עוררה עניין בסרט, שהתחיל את דרכו מפה לאוזן, והביאה הרבה אנשים לבתי הקולנוע. לא חשבנו שהסרט יגיע לקהל הרחב ובכל זאת צפו בו יותר מ-600 אלף רוכשי כרטיסים בצרפת. ההפתעה המרכזית היתה הקהל המגוון שהגיע לאולמות. חששתי שהסרט יוצג רק בסינמטקים ושמחתי מאד שהוא זכה לחשיפה גדולה".
זה הסרט הראשון שכתבת וביימת. ניסיון שתרצי לחזור עליו?
"זה פתח לי את התיאבון, ללא ספק. יש משהו ממכר בהמצאת עולמות חדשים ואני אשמח מאד לחזור למקום הזה ביצירה".
