שיעור לעולם המתרפס
בתוך עולם רקוב וכנוע, שמשלם כופר לחוטפים ומקפל זנב בעיראק - מדינה אחת מראה שאפשר גם אחרת
רבות נכתב ועוד ייכתב על המבצע הישראלי, שתוכנן כתוכנית מגירה משך חודשים ארוכים, ויצא לפועל בעקבות חטיפת חייל. בין אם יוחזר גלעד שליט בחיים או חלילה ייפגע, בין אם בתום הפרשה תיכון ממשלה חדשה ברמאללה ובין אם חאלד משעל יוסיף לראות את אור השמש בדמשק גם ביום שאחרי - ישראל כבר עשתה את שלה, עם שיעור חשוב לעולם.
כי באיזה עולם אנו חיים? מצד אחד - מזימות נרקמות במחשכים, תמנון ענק שולח זרועות ומאיים לכלות כל חלקה טובה; ממול - עולם רופס ומתרפס, עולם ששכח בזה אחר זה את כל הלקחים המרים שלמד על בשרו. זוועת ה-11 בספטמבר
פיגועים מחרידים במדריד ערב הבחירות הביאו למהפך פוליטי, ובעקבותיו - ממש כמו שהבטיח - הוציא ספאטרו את הכוחות מעיראק. גלים של חטיפות ופיגועי טרור מטורפים באמת הביאו עוד מדינות לסגת; אוזלת ידן מול רשתות הטרור ותפוצת הגרעין רק הוקצנה. אך לא מול המחבלים מבית, כמובן: יפה-יפה פצפצו הרוסים את ראש הנחש הצ'צ'ני, והטורקים מצידם לא חסכו שבט מהמחתרות הכורדיות. הצבא הבריטי אפילו ביצע "סיכול ממוקד" בבן-מיעוטים מקומי, שגורלו זימן לו - כמה חבל - לוּק של מבוקש. אבל באירופה, כמו באירופה, מה ששנוא עליך - לגיטימי אצל השכנה המזרח תיכונית הקטנה והמעצבנת. אז מארחים את ראשי חמאס, שולחים כסף לקופתם המידלדלת ומכנים את ראשיה "שלטון נבחר". וכמה שאנחנו נאורים.
בתוך העולם הרקוב הזה, הפכה ישראל עולמות בערוצים הדיפלומטיים ויצאה לאחת הפעולות המוצדקות שביצעה מימיה. המשפט "אין משא ומתן עם חוטפים" קיבל השבוע משמעות חדשה: גם אם בסופו של דבר נדבר איתם בעקיפין, גם אם בשקט-בשקט נמלא כמה תביעות, גם אם חלילה יעברו שנים ונחליף רוצחים עם דם על הידיים - את החטיפה הבאה לא עודדנו. גם היא תוליד מבצע צבאי רחב היקף, ניתוק של מים וחשמל וחטיפת נגד - ממש כך! - של מנהיגים "פוליטיים". והכל, כמו בדילמה הלא-אנושית כמעט אודות טוראי ריאן, בשביל חייל אחד.
אבל לא רק צבאית והרתעתית צודקת ישראל ביום הזה. אם זה בעקבות צונמי באסיה, רעש אדמה בטורקיה או חטיפת תרמילאים בקולומביה - פעם אחר פעם מוכח כי ישראל, והיא לבדה, לא מפקירה בנים בשטח. אזרחים וחיילים נחטפים בעולם על ימין ועל שמאל, נעלמים מעל פני האדמה לנצח נצחים. אבל המוסר היהודי שלח את זק"א עד למוצ'ילרים בבנגקוק ובבוליביה, את פיקוד העורף - עד שירן פרנקו בצ'ינרצ'יק, ואת צה"ל - עד אנטבה, עד למקום בו הוחזק נחשון וקסמן ז"ל, עד בתיהם של מוסטפא דיראני בלבנון וצמרת החמאס ברמאללה. ואולי כדאי ביום הזה גם לתהות, לאן נעלם אותו מוסר בפרשה העגומה של שוטר מג"ב מדחת יוסף. לפעמים, כך נראה, אפילו המוסר יהודי מדי.
לפנייה לכתב/ת 
