למה לא למצוא אהבה בפאב?
מה יילד ליל - אהבה? תענוגות בשר? מישהו חדש בחיים? הבנות, התאבדות להתקרב אליהן, והבנים, פדיחות מה שיוצא להם מהפה. ככה קיבלנו נשים קשוחות מדי וגברים מאצ'ואים מדי. מוזר. אנשים באים לפאב גם כדי להתבשם מהמתח המיני, אבל רובם מתנהגים כאילו יש לזה ריח של עמבה
שלישי בערב. אני יוצאת לפאב, ליבי מתרונן. אני אוהבת את תיאטרון הלילה המיוחד הזה, שמדיף ניחוחות של הבטחות מתוקות-מרירות. הריח המיוחד הזה בברים, ריח של מתח ופריצות וחשמל, של הורמונים פרומונים טסטוסטרונים וטרקטורונים (תלוי כמה שתיתם), עפים כחלקיקים באוויר, נודפים מגופם של גברים ושל נשים. זה מרגיש כמו וירוס, מהסוג הטוב, ואתה נדבק. לברים כוח משיכה עצום, שיוצר הרגשה של התרוקנות והתמלאות באותה הנשימה. כמו להחליף דם. לונה פרק צבעוני וקסום, שהכל בו אפשרי. האמנם?
עשר בלילה. המקום מלא לגמרי. מוזיקה בווליום רצחני (זו הסיבה שבארץ מדברים בצעקות?), ואי אפשר לטעות בריח. אני מביטה סביבי. במבט ראשון האנשים נראים להוטים, עולצים, מחזרים, מחוזרים, מצפים, מקווים, מדליקים "מקלות בוערים", מזמינים עוד כוסית. מקצתם נמצאים כבר בשלב השני של החיזור, שקועים בשיחה ערה, מקצתם עוד לא הגיעו לראשון, מקללים את הרגע שהגיחו מרחם אמם.
אחדים מהגברים נראים מדושני עונג, מלקקים את שפמם מעודף שמנת, כדרכם של חתולים שבעים. לא זזים מרבצם, כאילו נשלל מהם רשיון הציד רק כי חלק מהנשים בחרו לשחק במגרש שלהם, החוצפניות. מעט מהנשים נראות נבוכות ומבוישות, כאילו נקלעו למקום בטעות. אבל רובן מלאות חיים, סמוקות לחיים, מצחקקות עם הברמן ששולח לעברן כמות נדיבה של צ'ייסרים, רק שיישבו עוד קצת על הבר, שיתנו לגברים להזיל ריר על המחשוף הנדיב שלהן. במבט שני הם נראים לי אחרת: נבוכים, ממתינים, בוהים, עייפים, מבוישים, שותקים, מרוחקים. בעיקר מבולבלים. אבל בכל זאת כולם ממשיכים לגלגל את הקוביות. מהרהרים לעצמם. מה יילד ליל? אהבה? תענוגות בשר? כל התורה כולה על שתי רגליים ומה שביניהן. האם יפגשו מישהו הלילה? מי ייכנס לתוך חייהם? האם מיטה זה חיים? מיטה זה כיף חיים. אבל היי, להירגע, אני רק בכוסית הראשונה שלי.
11 בלילה. הבנות עסוקות בשיחה עם חברותיה, והבנים עסוקים בשתיית המשקה הכי חריף בבר (רד בול וודקה). בעוד הם מנסים לצוד את מבטן, הבנות מנסות לא להרים אותו מכוסות המשקה הצבעוניות שבידן, אלה עם המטריות המגוחכות (אני תרה אחר לוגמות הבירה, לא מוצאת הרבה). ברור להן שאם תחייכנה למחזריהם, הן עלולות להיצלות באש הגיהינום, ועוד עם הרוטב הלא נכון. הבנות, התאבדות להתקרב אליהן, והבנים, פדיחות מה שיוצא להם מהפה. הבנים בכל זאת ממשיכים לנסות, מקווים לקבל בתמורה למאמציהם ההירואיים חיוך חביב ומאיר עיניים, אות חיים, משהו. הבנות חושבות לעצמן שהם מסורבלים מדי. מבולבלים מדי. הן מפחדות שאם תסרבנה, יקבלו בחזרה תגובה מצמיתה ממשפחת "למה מי את בכלל", אז הן פשוט שותקות. ככה קיבלנו נשים קשוחות מדי וגברים מאצ'ואים מדי.
מוזר. אנשים באים לפאב גם כדי להתבשם מהמתח המיני, אבל רובם מתנהגים כאילו יש לזה ריח של עמבה (ועם חובבי הסביח הסליחה). אני נזכרת בביקורים שלי בפאבים בחו"ל. ראיתי איך גברים ניגשים לנשים שישבו בקבוצות (במקרה של לונדון) או בגפן (במקרה של ברצלונה) ופתחו בשיחה נינוחה וידידותית בצורה שנראתה מאוד טבעית. הם התקבלו בברכה. לא היתה תחושה של לחץ להכיר, לזיין. והנוהג הנפלא הזה שבו גברים מכבדים את הנשים במשקאות מבלי לצפות לתמורה. לא, אני לא תמימה. גם אם יש שאיפה לקבל קצת יותר מחיוך מנומס ותודה, המסר עובר בנעימות, ואם נדחו, זה יהיה בחיוך, לבבי או לא, תלוי במקרה. לא נרשמו סימני כעס על בזבוז זמן/כסף לשווא. אמנות החיזור במיטבה.
משה אף פעם לא שתה איזה דרינק קטן?
נזכרתי שפעם ידיד אמר לי שלעולם לא יחפש בפאב בחורה לקשר רציני, ובטח לא אם היא גם שכבה איתו. כאילו שפאב זה בית זונות, ולא מפגש קהילתי שמח ועליז שבו ניתן להכיר אנשים במצב האופטימאלי, כשהם נטולי עכבות. אז למה השלילה הזו להכיר אנשים בפאב? זה בגלל האלכוהול? זה לא מכובד? אולי ביחס שלנו אליו אנחנו יותר קרובים לדתו של מוחמד מאשר לזה של ישו? משה אף פעם לא שתה איזה דרינק קטן?
חצות. באוויר עומד ריח חזק של מתח. אני לא מזהה מתח מיני בריא וטוב, אלא דווקא מתח של ניכור ועוינות. של "הבנים על הבנות" לא במובן האורגיאסטי, אלא במובן המלחמתי. אם היפי היה מזדמן לכאן דרך מנהרת הזמן, עם איחולי "פיס אנד לאב, מאן", ודאי היה מתקבל בעגבניות רקובות.
שתיים בלילה. אני עומדת לסיים את תפקידי כמשקיפת או"ם. אחרונות הנשים שיצאו מהפאב נראות לי מאוכזבות. ודאי חשבו לעצמן, שיט, עוד פעם לא התחילו איתנו. גברים פחדנים. הגברים שיצאו נראו לי גם מאוכזבים, פאק, עוד פעם לא יצא לנו מהבילוי הזה כלום. סתם בזבזנו 200 שקל על אלכוהול. לא כולל טיפים.
הפאב לקראת סגירה. ריחות של נוזלי ניקוי. אין ריחות של אהבה. אהבה, תזכירו לי מה זה? מדענים עדיין מתחקים אחר עקבותיה. היי, בואי, רדי אלינו, אנחנו זקוקים לך פה. כן, גם בפאב. למה לא בעצם?
רותם ליאור היא יוצרת "המשחק", דרך אחרת להיכרויות.
הבלוג של המשחק
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
