ירושלים לא תחזור לארון
רבי עקיבא העדיף את "ואהבת" על פני "תועבה הוא". תנו לכל אדם לחשוק כלבבו, ולא נצטרך עוד להתגאות במובן מאליו
שומרי מצוות, מתנגדי מצעד הגאווה, נכבדיי,
חבוקים ברחובה של עיר. המאבק נדון לכישלון, כשם שכשלו הניסיונות להטיל צנזורה על ביטויי יצרים ומיניות בתקשורת ובאמנות ובספרות ובקולנוע הישראליים. המאבק חסר תוחלת, כשם שאין תוחלת בניסיון להשתיק או להפחיד או לחנך מחדש את ריבואות בעלי הדעות השונות והמגוונות שנושאים את קולם ברבים. לא ניתן עוד להאחיד ולהטיל משמעת על הזירה הציבורית הישראלית רבת הפנים, וככל שהיא מתבגרת - כך מתרבות פניה. לטעמי, טוב שכך. אבל גם ללא טעמי, זהו כיוון צמיחתן של חברות בעידן המודרני: איש עוד לא הצליח לרדד ציבור פלורליסטי לתוך תבנית אורתודוכסית. מדינות טוטליטריות, שניסו זאת במאה העשרים, כשלו בזו אחר זו לאחר שהקיזו דם רב.
כותבת אליכם חילונית שרוחשת לכם ולאמונתכם כבוד, אבל רק כאשר הכבוד הדדי. עקרונותיי, ערכיי ואורח חיי חשובים לי באותה מידה שהחיים על פי ההלכה חשובים לכם, ואין בי שמץ של תחושת נחיתות, רצון להתנצל או אי-נוחות מיהדותי ה"חלקית". עגלתי לא ריקה והשקפת עולמי מגובשת ומנומקת, קוראים לה הומניזם ליברלי חילוני. הדברים שלהלן נכתבו בנועם ובדרך ארץ, והלוואי שתקראו אותם ברוח דומה.
היטב מובן לי הזעם והכאב על מצעד הגאווה המתוכנן בירושלים. נהיר לי מדוע יקשה עליכם לראות הומוסקסואלים ולסביות, לצד תומכיהם הסטרייטים, צועדים בראש מורם ברחובות עיר הקודש. ידוע לי שנשיקה בפומבי וחיבוק בפרהסיה, ובוודאי בין בני אותו המין, פוגעים ברגשותיכם וסותרים את עיקרי אמונתכם. ובכל זאת, הרשו לי לומר לכם שמאבקכם - לטווח ארוך - אבוד. את הגלגל אין להחזיר ואת עקרונותיה של חברה ליברלית אי אפשר לקפל ולהטמין בארון ההיסטוריה, אלא במחיר פירוקה של החברה הישראלית המודרנית כולה. את המחיר הזה מרבית הישראלים מסרבים לשלם.
המאבק נגד הלגיטימיות הציבורית של הומואים ולסביות אבוד, כשם שאבוד המאבק בנשים חשופות-כתף ובגברים גלויי-ראש ובזוגות
הלחץ עבד
מסתמן: בלי גאווה בירושלים
נטע סלע ואפרת וייס
פוליטיקאים חרדים חברו לתנועה האיסלאמית; הרב הראשי גייס את האפיפיור; ישי יצא מרוצה מפגישה עם רמון. והתוצאה: ההומואים והלסביות מרחבי העולם לא יצעדו כנראה בבירת ישראל, "כי למשטרה שם קשה יותר". האם צבעי הגאווה יפסחו על עיר הקודש?
בכל החברות החופשיות בעולם, בפתח המאה העשרים ואחת, הכיר החוק והכיר רוב הציבור ביכולתו של פרט לבטא את מיניותו בגלוי, כמו גם את דעותיו והעדפותיו וטעמו, כל עוד אין הדבר פוגע גופנית בזולת או מסכן בוודאות את שלום הציבור.
אומר לכם דבר קשה, ולא אני המצאתי אותו; הוא כתוב על ספר דברי הימים של המחשבה הפוליטית המודרנית: אמנם, אסור לפגוע בגופו של אדם, אבל מותר לפגוע ברגשותיו, ובעצם אין ברירה אלא לפגוע ברגשותיו. אולי זה מקומם, אבל אין חופש ביטוי ללא פגיעה ברגשות הזולת, ואין חירות פרט ללא חופש ביטוי, ואין דמוקרטיה ללא חירות פרט, ואין עדיין חברה מודרנית תקינה שאינה דמוקרטיה. על כן, עד שתימצא נוסחה טובה יותר, לא יושתק קולו ולא ייכבלו ידיו של אדם שדבריו או מעשיו מרגיזים את רעהו.
גאווה, על שום מה?
אבל למה בראש חוצות, זועקים לאחרונה הטוקבקיסטים, גם "הדתיה המתונה" וגם "החילוני הנאור". ועוד הם דורשים לדעת, על מה הגאווה? מה יש להם, להומואים וללסביות, להתגאות כל-כך? ברשותכם אציע תשובות: ראשית, עיקרון השוויון. יכול כל אדם לבטא את זהותו המינית ברשות הרבים, בתוך גבולות הנורמה החברתית הכללית. אם לסטרייטים מותר, גם להומואים מותר. מה שתבקשו לאסור על האחרונים, איסרו במטותא גם על הראשונים. נשיקה בין גברים מעוררת בכם בחילה? צר לי על הפגיעה ברגשותיכם. אני, למשל, נתקפת קבס כל אימת שהמגיבים למאמרים באתר הזה מחרפים ומגדפים אותי, ואת שכמותי, ואת שאינם כמותי. זה מבחיל, מעליב ודוחה, ובעיניי גם משפיל את כבוד החברה והזירה הציבורית שלנו, אבל זה גם חוקי ולגיטימי ונובע במישרין מעקרונות חופש הביטוי וחירות הפרט והדמוקרטיה. עלבון או שאט נפש הם מחיר סביר, בעיניי, לחיים בחברה פתוחה.
שנית, פשר הגאווה. אמנם ה"גאים" העבריים הם תרגום של ה"גייז" הלועזיים, כלומר: תרגום של מצלול ולא של משמעות, אבל יש יסוד לגאוותם. זוהי גאוות הנרדף, גאוות המוקע וגאוות הנלעג. תנו לכל אדם לאהוב ולחשוק כלבבו, ואיש לא יצטרך עוד להתגאות במובן מאליו. או להיפך: שיתגאה כל אוהב ושיתבייש כל שונא, וכך נרבה אהבה בעולם. אומרים שאין מספיק.
ומה יקרה לירושלים עיר קדשנו, ולישראל, מדינה שיהדותה קודמת בעיני רבים לדמוקרטיות שלה? האם יכניסו ההומוסקסואלים ותומכיהם צלם להיכל, או שדווקא יזכירו לירושלים שכל אדם נברא בצלם? אלה ואלה דברי ספר ויקרא, שמצד אחד אומר (מ"ג, כ"ב) "ואת זכר לא תשכב משבכי אשה, תועבה הוא", ומצד שני מדגיש הדגש היטב (י"ח, י"ט) "לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך: אני יהוה". אלה שתי פניה של היהדות, ולפעמים צריך לבחור. היה פעם מורה הומניסטי גדול, עקיבא שמו, שבחר בקול רם וצלול ב"ואהבת". כלל גדול בתורה. כשבא אליו גר אחד וביקש ללמוד את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, עקיבא לימד אותו את שלוש מילים הכבירות מתוך ויקרא י"ח. אף מילה על תועבה. אז זהו, הוחלט ביהדות האורתודוכסית לבטל את "ואהבת?"
אין בכוונתי לסנוט בכם. רבים מכם מואסים (אף שיכולים היו לשמוח) בחילונים המגששים למצוא פשר מוסרי במקרא ובמשנה ובגמרא. אבל אבקש מכם, בענווה ובכבוד, להתבונן שוב באמונתכם ובמצפונכם ולבדוק מהו סדר הערכים הטוב בעיניכם, כאשר דברי תורה נראים לנו כמתנגשים אלה באלה. מה באמת חשוב יותר, מה באמת יהודי יותר, "חביב אדם שנברא בצלם", או "תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם"? אנא שיקלו היטב. אם לא למען היהודים החילונים שעודם נפעמים מרעיונותיה האנושיים הנפלאים של המסורת היהודית, אז לפחות למען הרב הגדול עקיבא.
ייתכן שהזעם והאיומים יעשו את שלהם, ומצעד הגאווה לא יצעד השנה בירושלים. ייתכן גם שהמצעד יצעד, ואדם אלים וחמום מוח יעולל בו פשע מן הסוג שנאסר בעשרת הדיברות, שלא נמצא בהן מקום, אגב, לאיסור על משכב זכר. שתי האפשרויות הללו תהיינה רעות מאוד לחברה הישראלית, לנו, לאנושיותנו, ליהדותנו. אז זעקו. מחו. צאו למצעד נגדי ברחובות ירושלים. הפגינו. נסו לגייס רוב דמוקרטי ולשנות את החוק. אם תפגעו בדרך ברגשותיי החילוניים, הליברליים, אדרבא: הרי אלה כללי המשחק. אז איעלב, ואמשיך להתפלמס אתכם על צווי מצפונינו השונים, כמיטב המסורת היהודית וכמיטב המסורת הליברלית. כי שתי המסורות הללו משיקות זו לזו כשהן במיטבן.
ובאשר לדברי תורה - השמיעו ואקשיב בכבוד ובאוזן כרויה. אבל אך ורק לזו שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
ד"ר פניה עוז-זלצברגר, מרצה בכירה להיסטוריה של הרעיונות וראש פורום "פוזן" למחשבה פוליטית בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
