דרושים: משקפיים לראיית היופי הפנימי
כשאני חושב על מיכל, על ניצן ועל הדס, בחורות טובות אבל שמנות, שלא הבאתי את עצמי לצאת איתן יותר מפעם אחת, אני נזכר בסרט "הפנטזיה של הל", בו הגיבור מצליח לראות את גווינת' פאלטרו החטובה מבעד לכל השומן. בעבר נשים כאלה נחשבו שיא היופי. למה אני לא יכול לראות את זה?
מיכל בת 38. יש לה תואר שני במנהל עסקים, תואר ראשון במדעי המחשב. היא אחת הבחורות היותר אינטליגנטיות שיצא לי להכיר. אפשר לדבר איתה על כל נושא שבעולם, השטחיות והשבלוניות הן ממנה והלאה. היא מחזיקה בתפקיד ניהולי בכיר בחברת הייטק ונחשבת למצליחה. חוץ מזה, היא מאוד אוהבת ילדים וחולמת כבר שנים על בניית קן משפחתי חמים. אבל למיכל כבר מזמן לא היה חבר רציני. שנים היא מחפשת קשר באתרי היכרויות שונים, אבל רק מעטים פונים אליה, וגם הם מנסים להכניס אותה למיטה כבר בפגישה הראשונה. לפגישה שנייה היא בדרך כלל לא מגיעה.
זוכר שסיפרתי לה באותה פגישה על סיוט שהיה לי בלילה הקודם. למחרת היא התקשרה אלי והתעניינה על מה חלמתי באותו לילה. היא גם אמרה לי שמאוד נהנתה מחברתי ושתשמח להיפגש איתי שוב. מילמלתי איזו התחמקות עלובה.
אבל ככל שאני מתפתל ומנסה להקשיב ללב ולמוח, אני מוצא את עצמי נמשך שוב ושוב ליופי הנשי בן זמננו, טורק שוב ושוב את הדלת בפניהן של אלה שתמורת כל כך מעט מוכנות לתת כל כך הרבה. לא פלא שריטה בוכה בכי תמרורים כשהיא שרה את השיר הזה. כי ככל שמגוחך אולי לומר זאת, זה כל כך לא צודק בעיניי. כשאני רואה את הכוסיות האינטרסנטיות עם הקוקואים הבלונדיניים הקטנים בתל-ברוך צפון, מטיילות עם עגלה של תינוק, או נוסעות בלנדרובר שקנה להן הבעל, כשמאחור קשורים שני זאטוטים, אני חושב שזה ממש לא פייר. גם להדס, מיכל וניצן מגיע.
לפני כמה חודשים עשתה מיכל ניסוי: באחד מאתרי ההיכרויות בהם היא מנויה היא שינתה את תיאור מבנה גופה מ"מלא" ל"ממוצע". התוצאות היו מדהימות: פתאום היא החלה לקבל מדי יום פניות בכמות שהיתה פי כמה וכמה ממה שהיתה רגילה עד אז. הרבה מעבר למה שהיה ביכולתה להגיב. אבל מבטי האכזבה על פניהם של הגברים שאיתם נפגשה הבהירו לה שהמחיר של הטריק הקטן שעשתה הוא יקר מדי. הכאב היה גדול מדי, ואיש מהם לא טרח להתקשר אליה לאחר הפגישה הראשונה. ה"ממוצע" הפך בחזרה ל"מלא". זרם הפניות הידלדל כבראשונה.
כשהכרתי את ניצן היא היתה בת 36. נפגשנו פעם אחת ויחידה, אצלה בבית. מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שזו פגישתנו האחרונה: התמונה ששלחה לי לא היתה ברורה מספיק, והמציאות היתה שונה ממה שדמיינתי. לא אהבתי את מה שראיתי. זה היה די מזמן, ורוב מה שידעתי עליה אז כבר נשמט מזכרוני. אבל אני כן זוכר, שבשלב מסויים של שיחתנו הצבעתי על תמונה של בחורה נאה ובעלת גוף נאה בחברת כלבלב חמוד, שהיתה תלויה על הקיר. כששאלתי אותה מי היא אותה בחורה היא ענתה לי שזו היא עצמה - התמונה צולמה חמש שנים קודם לכן.
קשה היה להאמין שזו אותה בחורה. היא סיפרה לי שלפני ארבע שנים חלתה, ובלוטת התריס שלה נפגעה. הגוף שלה התנפח, הפנים שלה תפחו. מאז השתנו חייה. לא בתחום התפקודי או המקצועי, אבל השינוי הקיצוני במראה שלה פגע אנושות בתחום הרומנטי. את התמונה הזאת היא תלתה כדי שתזכיר לה את הימים שחלפו, כנראה לבלי שוב. אני גם
טוקבק כדורבנות:
חשיבות האריזה הולכת ופוחתת אם אוהבים את התוכן / קליאופטרה
אחד הגברים שעימם החלפתי תמונה בצ'ט לא היה "הטיפוס שלי" וכדי למנוע אי הבנות גם אמרתי לו זאת. הייתי בטוחה שאין שום סיכוי, מכיוון שאז חשבתי שאני נמשכת לגברים שהם יותר יפים ממנו (כן, אני מודה אובייקטיבית, הוא עדיין לא גבר יפה). למרות זאת המשכנו לדבר וליצור קשר ידידותי. הקשר הידידותי נהפך למאוד חזק, ובעצם לא היה נושא שלא דיברנו עליו. אחרי חודשיים של שיחות יומיומיות הסכמתי שניפגש (בעיקר משום שהיה לי ברור שאין סכנה שאתאהב בו) נפגשנו - ולמרבה ההפתעה כבר כשחזרתי מפגישה זו ידעתי שאני מתאהבת בו. זה קרה כי כשמכירים מישהו לעומק, החשיבות של האריזה הולכת ופוחתת אם אוהבים את התוכן. אולי אם היית מקדיש קצת יותר זמן להיכרות אמיתית עם אחת הבחורות האלו היית מגלה, שזה ממש ממש לא משנה איך הן נראות מבחינה חיצונית.
והיתה הדס הירושלמית, שבחברתה ביליתי ערב נפלא יחידי. היא היתה כל כך מעניינת וכל כך חכמה וכל כך מעמיקה וכל כך מעניקה. ההבנה שלה במוזיקה גרמה לי, כמוזיקאי, לקנא. והכמיהה שלה לקשר זעקה לשמיים. אבל היא נאלצה להסתפק בזיון חד פעמי, כפי שקרה לה שוב ושוב - כך סיפרה לי בכנות מדהימה עוד לפני שנפגשנו.
כי גם הדס, כמו מיכל וכמו ניצן, הן בחורות שמנות. מי שלא נוח לו עם הביטוי הזה שיחליף אותו ב"מלאות", או במה שלא יהיה. הן מצטרפות בזכרוני לשורה ארוכה של נשים שדרכן חצתה את דרכי לאורך השנים: אינטליגנטיות, מעניינות, חמות, חכמות, מעמיקות, משעשעות וכמהות לקשר אמיתי: עם אהבה ומשיכה ומשפחה וילדים, אבל בג'ונגל שבו הכוסית היא מלכה, שבו מותניים צרים מביסים חום אנושי וחוכמה, לא היה להן שום סיכוי. הן נאלצו להסתפק בפירורי חום.
מבט פסיכולוגי:
"אני מת עליה, אבל מה יגידו החבר'ה?"
עירית קליינר-פז
הבחור שהכרנו, שמספק לנו פינה חמה ומקשיב כל כך יפה, יישפט על ידי חברינו לפי פרמטרים אחרים. הם יסתכלו על בגדיו, על המשכורת, ההשכלה, איך הגוף שלו נראה. החברה שלנו טובה ומצחיקה והסקס איתה נהדר, אבל היא שמנמונת. גם אם הצלחנו להיות לא שיפוטיים בעצמנו, יש סכנה שיהיה לנו קשה להשתחרר מהמבט השיפוטי של הסביבה
זה אולי ישמע מוזר, אולי אפילו אחשד בצביעות, אבל הנשים המקסימות האלה אינן נותנות לי מנוח. הלב כמהּ אל החום שלהן, אל האהבה והנתינה השופעות מהן. אבל העיניים, אוח העיניים. בעידודו של מר ז' הן הולכות אחר אותו מותן צר, אחרי הפנים המחוטבות. אחר הבטן השטוחה והרגליים הרזות. הן נמשכות אחרי הגו הגמיש הנע באלגנטיות. אפשר להאשים בכך את הביולוגיה הגברית, את האופנה, את החינוך, את אמצעי התקשורת הוויזואלית, את ההורים שהיו מעירים הערות עוקצניות כשהיו רואים בטלוויזיה את צילה דגן.
אבל איך אפשר להסיר את המשקפיים האלה? האם ניתן להסיר אותם? האם ישנו אי שם מישהו המסוגל להפנט אותנו כך שנראה את יופיו הפנימי של האדם שממולנו, כפי שהיה בסרט "הפנטזיה של הל", בו רואה הגיבור את גווינת' פאלטרו החטובה להפליא בתוך בחורה הסובלת מעודף משקל רציני ביותר?
הלב משתוקק, והמוח מנתח: למה בעצם חגורות שומן עבות מסביב לבטן נראות לנו בלתי נשיות, במיוחד לאור העובדה שכמה מאות שנים לאחור הן היו סמל לנשיות? למה ירכיים עבות שאין ביניהן רווח נראות לנו דוחות? למה פנים חסרי פרופורציה מעוררים בנו דחייה? מה הקשר בין כל אלה לבין הדברים החשובים: טוב לב, חוש הומור, אינטליגנציה?
טוקבק כדורבנות:
כוסית שמנה - יש דבר כזה
בתור בחורה שמנה ומדהימה הזדהיתי עם הסיטואציות שאיוון תיאר: בליינד דייט מוצלח, עם או בלי זיון בסופו, ולמחרת ציפייה לטלפון שלא מגיע. מבאס, מתסכל ומעייף. שנים הסתובבתי בהרגשה שבגלל שאני שמנה אין בי את הדבק הזה שמשאיר גברים. הם נורא רוצים לזיין אותי, ורובם רוצים אח"כ להיות ידידים שלי כי אני באמת אשה נדירה, אבל זה לא "נדבק". אף אחד מהם לא נשאר מספיק כדי שתתבסס מערכת יחסים משמעותית. אז זהו, שממש טעיתי. לפני כמה זמן פגשתי גבר שהיה לי רומן מזדמן איתו, הוא אמר לי שהוא היה כ"כ מאוהב בי ואני לא ראיתי, כי הייתי כרוכה אחרי חתיך תורן שליטף לי את האגו לשלוש שניות. פתאום קלטתי כמה גברים היו מאוהבים בי וחלמו להיות איתי אבל אני לא ראיתי אותם ממטר, כי רציתי להוכיח משהו. ניסיתי לכבוש את הגברים "השווים" כדי להוכיח שאני שווה משהו (כן, למרות שאני שמנה אני יכולה להיות שטחית לפעמים...).
האימייל של איוון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
