שתף קטע נבחר

נכד שלי, אין לי תשובות בשבילך

איך להסביר למה במקום קייטנה הוא בממ"ד? איך להבטיח שזו המלחמה האחרונה? איך לחנך לאנושיות?

איך אוכל להסביר לנכדי עמוס, שסיים השנה כיתה א' בחיפה והיה להוט לקראת קייטנת "השף הצעיר", אשר בה הספיק לבלות חמישה ימים בלבד, את ההתקפות על העיר חיפה, את הצורך להסתגר בבית בסמוך לממ"ד ואת המתח בו שרויים המבוגרים?

 

את הממ"ד הקטן בדירתנו ציידתי בחפיסות שוקולד מסוגים שונים, במשחקים ובספרים. אולם כל ניסיונותי להבין את המתרחש אצל נכדי עמוס - עלו בתוהו. הוא סירב לדבר. לאחר שהוקפצנו שלוש פעמים, לאחר אזעקות ממושכות, לממ"ד, נשמעה צפירת רכב. עמוס זינק לממ"ד משום שסבר שזו אזעקה נוספת. רק כך הבנתי את מצוקתו ואני משערת, שתהיה לכך השפעה גם בעתיד.

 

לאחר שהסברתי לעמוס, בלשון המובנת לו, מה רוצים הפלסטינים ומה מבקש חיזבאללה, מדוע מכוונים אנשיו טילים לעבר חיפה ומדוע ביטלתי את ביקורו, לו הוא מצפה בכיליון עיניים, במכללה האקדמית עמק יזרעאל, משום שגם העמק סובל מירי קטיושות – היססתי: האם להוסיף להסברי גם את האפשרות שתיתכן הסלמה ביטחונית? האם להיענות לבקשתו ולאפשר לו לצפות בתוכניות הטלוויזיה העוסקות, בדרך הטבע, בהתרחשויות הקשות בישראל ובלבנון, בנפגעים, הרס, לוויות, הפגזות וכיו"ב?

 

בבוקר למחרת סיפרה לי חברה על לבטיה. בנה בן ה-7 צהל למשמע הודעת הקריין ברדיו על הרוגים בצד הלבנוני. היא נדרשה להסביר לו, שמלחמה היא דבר קשה ורע לשני הצדדים ולהתמודד עם חוסר יכולתו של הילד להבין איזו מין מלחמה היא זו שאין בה טובים ורעים. לראות את עיניו הלא מבינות איך המלחמה הזו היא לא רק של טובים ורעים. איך מחנכים לאנושיות, שאלה אותה חברה.

 

אני מוצאת את עצמי נדרשת להשיב כל הזמן לשאלות טריוויאליות ומשמעותיות כאחד: מדוע סבא שוקע בשנת צהריים ואינו מסתגר עם המשפחה בממ"ד? האם גם נהרגים מטילים? גם ילדים? למה זה קורה לנו? האם ישראל בסכנת הכחדה כמו שהוא הבין ברדיו? מתי אפשר שוב ללכת לקניון?

 

ילדים מבקשים להאמין בסמכות וברשויות, במידע הניתן על ידן ובדרכי פעולתן. וכך גם אנו המבוגרים, שלעתים חשים שהילדים שואלים את השאלות הנאיביות שאנחנו איננו מעיזים לשאול. ומה לנו כי נתגעגע אל הקול הביטחוני, האמין, הסמכותי, העדכני, שיספק לנו הן מידע והן הערכות לגבי המתרחש? גם אני רוצה לידי איזה מבוגר שיסביר, שיתן תשובות, שירגיע ויבטיח שיהיה טוב.

 

בצעירותי נהגו לומר לבנים: עד שתגדל, כבר לא יהיו מלחמות. אך הן היו, ולא פסקו. אם אירופה, שהייתה שסועה ממלחמות בין המדינות השונות במשך שנים רבות, הצליחה להגיע לפיוס ואפילו,עם הזמן, ליצור את "האיחוד האירופי", מדוע אנחנו לא? עתה, כשנכדי כבר כבן 7, אני חוששת לומר לו: עד שתגדל כבר לא תהיינה מלחמות, כבר לא תשרת בצבא. אולי ייאלץ? לא כך תיארתי לעצמי במרוצת שנות נעורי והתבגרותי את העתיד.

 

והבשורות המשמחות: קיבלנו הזמנות למצוא מקלט בנתניה, תל-אביב, הרצליה, רעננה, ירושלים, בוסטון, מוסקבה, מונטריאול וניו-יורק. ואנחנו לא ידענו שיש לנו כל-כך הרבה חברים טובים.

 

פרופ' עליזה שנהר, נשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל וסגנית ראש העיר חיפה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים