בגלל הלחימה ההיא אתה ויתרת עליי

אני כותבת כדי לזכור את ה-12 ביולי. בתאריך זה, בשעת בוקר, שמעתי על ההסלמה בלבנון, שעות אחר כך כבר שמענו כולנו על החיילים ההרוגים והחטופים ונזרקתי בחזרה לאפריל 2002. ניסיתי להתנתק בכל כורחי, עלעלתי בעיתונים ישנים בנושאים רחוקים ואווריריים כמו סוגיית הלבוש הגברי אצל כוכבי הסרט "הבועה" שעלה לא מכבר לאקרנים, אבל הבנתי שזה לא יילך, אז חזרתי לכאן כדי לכתוב וכדי להתמודד מחדש עם התקרית שלקחה ממני את החבר שלי. לא מתת, זה בסדר. רק הלכת ממני.

אנחנו נוטים לזכור את העבר בפרגמנטים אסוציאטיביים, לא בסרט רץ של זמן ליניארי. ואם לא אנחנו, אז רק אני. כשאני שומעת עכשיו ברקע את קולות המלחמה בערוצי הטלוויזיה כבר דקות ארוכות ללא פרסומות, אני חוזרת כמו בתוך פריימים גרעיניים של סרט ישן לכמה רגעים של פעם. אנחנו צופים יחד בסרט בכבלים, אני מתווכחת איתך ולא מבינה מה פתאום בזבזת עשרה שקלים תמימים על סרט שאני לא ממש מתחברת אליו, משהו מלחמתי על שבויים אמריקאים עם מג ראיין וראסל קרואו. כל מה שאני זוכרת מהסרט הוא דווקא פרט חוץ קולנועי - בגלל ראסל קרואו עזבה מג ראיין את בעלה.

ואז נשמע צלצול טלפון. חזרת עם פנים חיוורים, שאלת אם יהיה מישהו שייקח אותי בחזרה הביתה, ואני כבר הבנתי. חזרת לחדר, ארגנת ביעילות ובשקט, שקט שכל כך אופייני לך, כמה בגדי יסוד - אני זוכרת שחיפשתי זוגות של גרביים, ממש התאמצתי שזוג אחד יתאים לאחר. בז' לבז', חאקי לחאקי, עבים לעבים ודקים לדקים, כאילו שזה חשוב כל כך להתאים גרב אחד לזולתו בשעה של לפני מלחמה. אני זוכרת שהכנסתי לך לקיטבג חבילת "סניקרס", סוג השוקולד היחיד שאכלתי בזמנו עם בוטנים ודבש. מאז אפריל 2002 לא נגעתי בחטיף הזה. לא מסוגלת.

ישבתי בוהה מול טלוויזיה מרצדת, מחכה

אני זוכרת שאחר כך הרגשתי מיותרת, ישבתי בוהה מול טלוויזיה מרצדת ומחכה, הראש חלול ממחשבות והזמן מסרב לחלוף. שאלת אותי ברוך "מה קרה?" ואני לא ידעתי להשיב. רק פחדתי, אולי ידעתי שזה עומד להיות הסוף. ואולי לא.

הלכתי אחריך למסדרון, שם חיפשתי פיסת נייר, מצאתי אחת מקושקשת בצידה בפרחים שהפלאת לצייר, תחבתי לקיטבג שלך מחברת בה ציטטתי משירי אחרים והבטחת לאייר כל דף ודף בנפרד כדי שתהיה לנו "יצירה משותפת". אחר כך כתבת לי מספרי טלפון - זה של אחותי, אמרת. אחר כך הוספת נייד של אחיך, ולבסוף אחרי היסוס הוספת טלפון בבית של אמך, אבל אחרי מחשבה ביקשת שלא אודיע לה. מוטב שלא תדע. מספיק שאיבדה בעל ובן, למה להדאיג לחינם.

לקחתי את הנייר איתי. קודם לכן לא דיברתי איתם, חשבתי לעצמי, והשיחה הראשונה שלי איתם תהיה להודיע שאתה יוצא ללחימה. בסופו של דבר לא ביצעתי את

 השיחות הנוראות ההן. אתה עשית את זה, או החברה הטובה. לפני שיצאנו נפרדת מהחתולה שלך, ואמרת לי כמו אבא צעיר שהיא לא רגילה להישאר לבד בבית. ואני אמרתי לך, אל תדאג. לפעמים יש לי נטייה להיות אנוכית, נטייה ילדותית ואימפולסיבית, והמילים האחרונות שאמרתי לך כשהיינו בבית, לפני היציאה מהדלת, היתה שאנחנו הרי צריכים להתחתן, יהיה בסדר. התחבקנו ונישקתי אותך.

"היי, זה לא טנק", אמרת כשטרקתי את דלת האוטו

אני זוכרת הרבה גשם, גשם זלעפות, בחוץ. כשהיינו ילדים, למדנו על "גשם של חתולים וכלבים", בפירוש מילולי מאנגלית, וזו היתה אולי הפעם היחידה שהרגשתי על בשרי את החיות שמתמוססות בגשם האכזרי ההוא. נתת לי את המטריה השחורה שלך, ואתה נרטבת כהוגן, אבל היה לך חשוב שאני אהיה יבשה. סגרתי בחוזקה את הדלת, ומעט התעצבנת. "היי, זה לא טנק", אמרת. צודק, זה לא היה טנק. זאת היתה מאזדה 2002. הרכב הכי יקר שראיתי בחיי עד אז, כמעט 120 אלף שקל, רכב שקנית כמה ימים אחרי שהתגרשת. "הדבר הראשון שקניתי אחרי הגירושים", סיפרת לי פעם, "היה דיסק". אף פעם לא שאלתי איזה דיסק זה היה. לא הספקתי.

הסעת אותי לביתי, לא דיברנו במהלך הנסיעה. אני זוכרת את הגשם שהתדפק על חלונות הזכוכית ואני זוכרת שתיקה ארוכה. עליתי במהירות הביתה וחיפשתי בקדחתנות תיק כלי רחצה קטן עם סבון. זו היתה אחת הפעמים היחידות שהרגשתי נוח עם זה שהבית שלי מצוייד כמו אחרי מלחמה, ככה זה כשאתה דור שלישי לשואה. בעצם, אתה, א', דור שני, ואין אצלך אוספים. אתה אוהב להיפטר מדברים אחרי שאתה מטיל ספק אם תעשה בהם שימוש חוזר. בלי סנטימנטים. ככה עשית לחצי ארון בגדים שלך, ואז קראת לחברה הטובה שתעזור לך בבחירת בגדים חדשים, כי אתה עיוור צבעים ומתקשה לבחור גוונים הגיוניים. פעם אפילו אמרת לי שהיו אנשים ש"נפטרת מהם" כי הם אכזבו אותך ו"חתכת" קשר מיידית בלי הסברים או נסיונות חוזרים, ואני מצאתי ביני לביני קורלציה בין הבגדים לבין החברויות. סוף בלי סנטימנטים. אחרי הפרידה למדתי לנהוג כמותך וניתקתי גם אני קשרים. הרגשתי נורא, אבל היה לי לחשוב להרגיש איך אתה הרגשת אז, בכל הפעמים ההם, שהתנתקת מאחרים וביקשת להיות עם עצמך.

ביום הראשון של הלחימה הקשה, כשכל המדינה הוצפה בצווי שמונה, נסעתי עם הוריי לביתך פעמיים. קצת הסתבכתי עם הכביסה ונתתי לחתולה שלך יותר מדי מזון וחלב, לא נגעתי בכלים, ואפילו לא הדלקתי את האור. אני זוכרת שהדבר הראשון שאמי אמרה כשנכנסה לדירה היה שזו דירה עצובה. למחרת היא הביאה אוסף שקיות שקופות מהבית שלנו כדי שיהיה לך מאגר ולא מחסור. אחד הדברים הראשונים שאמרת לי כשחזרת הוא שאתה שונא מאגרים, ואחר כך כעסת בדרכך השקטה. אתה כבר לא ילד קטן שמביאים את ההורים אליו הביתה. שתקתי. לא היה לי מה לומר, והרחתי את הבטן שלך. היא הריחה כמו סבון כביסה רענן. אני זוכרת עד היום את הריח ההוא, ואתה תיקנת אותי ואמרת לי שזה בכלל לא ריח הגוף שלך אלא סתם ריח של סבון הכביסה שלך. הרסת את הקסם. אחר כך אמרת שנתתי לחתולה יותר מדי אוכל.

אחרי שאני עושה הפוגה קלה ומורידה עכשיו את הכלב לטיול לילי, אני חושבת לעצמי שבכלל לא כתבתי על היומיים של הלחימה, ונזכרת ב"בית בובות" של איבסן. כל הציפייה במחזה היא לערב חג המולד, אבל בתחבולה מעניינת אנחנו מתרכזים במחזה בזמן שלפני ובזמן שאחרי. יש חור שלם של ערב חג המולד שכלל לא מופיע ביצירה. אצלי זה משום מה נעשה בהיסח הדעת. אבל מה שאני יודעת הוא, שבגלל הלחימה ההיא הפסדתי אותך. ליתר דיוק, בגלל הלחימה ההיא אתה ויתרת עליי, א'. אתה ויתרת עליי.

לא הייתי בקיאה בנוהלי החזרת ציוד

מעולם לא הספקתי לבקש סליחה על הרבה דברים. על זוטות של האוכל של החתולה, על שהבאתי את הוריי שיעזרו לי עם הכביסה, ועל דברים גדולים יותר שרק שנינו יודעים עליהם וכך הם יישארו. אני חושבת על המפתח של דירתך, שכבר עברת ממנה, אבל בשבילי היא תמיד תישאר הדירה שלך, המפתח ששכפלתי עותק ממנו בגלל היומיים ההם של הלחימה, באפריל ההוא של 2002. קצת מצחיק, אבל את ההעתק של המפתח מסרתי לך ביום שנפגשנו אחרי הלחימה ההיא, כשהיית כולך מאובק ועייף ומובס, והשארתי לעצמי את המקור. הוא עדיין במגירה לידי.

כשנפרדנו, אחד הדברים הראשונים ששאלתי אותך הוא מה עם הטלה שנתת לי במתנה. זאת היתה הפרידה הראשונה שלי. גם האחרונה בעצם. לא הייתי בקיאה בנוהלי החזרת ציוד. "הוא שלך", אמרת. "ומה עם המפתח", הוספתי. "זה לא חשוב", אמרת לי. זה לא חשוב.

לפני כמה חודשים, אולי אפילו כמה שנים, קראתי שיר של ריימונד קארבר שנחקק לי בזכרון. הוא נקרא "המאפרה", ובסופו הוא מתאר פרידה בדרך המאופקת הבאה: הגבר שואף מהסיגריה ומביט בה כמו שגבר מביט באדישות בענף, עץ או שדה שיבולת. הוא מצמצם את עיניו בגלל העשן. מפעם לפעם הוא משתמש במאפרה בזמן שהוא מחכה שהיא תסיים לבכות.

לפעמים המשוררים מדברים בשבילנו. וקארבר עזר לי לנסח את שהרגשת אתה, על פי התרשמותי וזכרוני ממך בשיחת הפרידה שלנו. אני בכיתי ואתה שתקת. חיכית בנימוס שאסיים.