עידן התמימות

אחרי 30 הופעות, תעלה ריטה מחר (ד') בערב בפעם האחרונה את One, ההפנינג הבימתי הגדול ביותר שהופק בישראל, אם לא מחשיבים את טקסי יום העצמאות המסורתיים. למרות הביקורות והמלחמה שלא עושה טוב לעסקים, הצליחה הדיווה הישראלית להראות ל-90 אלף איש ערב ערב מאיזה חומר עשויה ההצלחה. "ההפקה הזו היא מעבר למה שאי פעם הייתי יכולה לדמיין או לפנטז בעצמי", היא אומרת ומפרגנת ליזם ולמפיק מלכי שם טוב.

"אנחנו חשבנו שאין לזה סיכוי, אבל מלכי האמין שזה יקרה, אולי מתוך תמימות של ראשונים שמאפשרת לך לעוף, לחלום ולהגשים. בתוך המלחמה הזו שמתחוללת בצפון אני חושבת ששלוש השעות האלה אפשרו לקהל להתמסר לחלום, להתנתק ולהיכנס לעולם אחר. אני יודעת שבשבילי כל ערב היה נס קסום".

"כל דבר קורה מסיבה. אני חושבת ש'שיקגו' עשה לי משהו, בהחלט. לולא התקליט 'חמצן' אולי לא הייתי עושה את 'שיקגו' והייתי חוזרת לרוטינה של תקליט-מופע-תקליט-מופע, אבל אחרי 'חמצן' החלטתי שאני רוצה להיפתח לדברים אחרים, שהגיע הזמן להגשים חלומות שבמשך שנים ויתרתי עליהן בגלל מחויבויות. עשיתי את 'שיקגו' כי התגעגעתי לתיאטרון ואמרתי לעצמי שאם לא עכשיו, זה פשוט לא יקרה. אני חושבת שבגלל התפקיד במחזמר, בגלל רוקסי הבת אלף הזו שהיתה דמות כל כך רחוקה ממני וזרה לי, אני היום טיפה יותר משוחררת ממה שהייתי. משהו קרה".

"בטח. היו הרבה פעמים שאמרתי שאני צריכה להגיש נגדי תלונה במשטרה על התעללות. זה קשה נורא למרות שהכנתי את עצמי שנה שלמה לדבר הזה. ידעתי שזה הולך להיות מאד קשה, אבל לא כל כך. אני חושבת

 שהגוף והנשמה שלי לא יסלחו לי על זה. צריך להבין שלהופיע זה לא ללחוץ על כפתור play ולעלות על במה. זה דורש מוכנות נפשית, פתיחות רגשית והרבה אנרגיות. אי אפשר היה להשיג כרטיסים להופעות האחרונות והיו הרבה פניות להוספת מופעים, אבל לא הסכמתי. אני מודה שאני פשוט לא יכולה לעמוד בזה. אני באמת עייפה, החזקתי את עצמי כי ראיתי את תגובות הקהל ואת האושר הגדול שממלא אותו. עד עכשיו ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתמוטט כי זו אחריות אדירה, אבל די. אני יוצאת לחופש עם הילדות, הבטחתי".

"אדיר. מערכות היחסים שנוצרו בתוך הצוות הן משהו שאני אקח איתי הלאה לכל החיים. עכשיו, בהופעות האחרונות, אנחנו מתחילים להרגיש את הסוף וזה קשה. לא ברור איך ממשיכים הלאה. נוצר שם משהו מאוד מיוחד, למרות שזה צוות ענק - מה שעקרונית יכול היה להיות קרקע טובה לחיכוכים ותככים, אבל מידת הקירבה והאהבה ביננו היא יוצאת דופן".

"אני מודה שזה היה מאוד קשה. אבל אמרתי לעצמי שאם הקהל בא, סימן שהוא צריך את זה. אם עם ישראל זקוק למרות המצב, מי אני שאמנע ממנו את זה או שאחליט לבטל את כל העסק? באיזה שהוא שלב המחויבות לעשות את זה הולכת וגדלה. חבר שלי שחי בחו"ל, שהתרגש נורא כשסיפרנו לו על הפרויקט וליווה אותנו טלפונית מההתחלה, אמר לי כשפרצה המלחמה שאולי זה התפקיד של המופע - להיות אי קסום של אהבה בתוך כל הנורא הזה שקורה. צריך שיהיה לאנשים מקום לברוח אליו ומה יש יותר מאמנות בשביל לספק את זה? אין לנו הזכות לקחת את זה מאנשים".

שילוב של עסקים ואמנות היא דילמה קשה. מצד אחד לאורך כל ההיסטוריה היתה תמיכה באמנות, מצד שני התחושה היא שהאמנות שנתמכת על ידי גופים מסחריים נבלעת בים הפרסום. איך היה בשבילך הניסיון הזה?

"One לא היה קורה בלי התמיכה של סלקום, חד-משמעית. ההפקה כוסתה, כלומר 90 אלף כרטיסים שנמכרו הביאו לנקודת איזון - לא לרווחים. כל העניין לא היה מסחרי או כלכלי אלא אמנותי בלבד. אני אומרת את זה בכל פה וברצינות רבה. אי אפשר לעשות את זה אחרת. התנאי היה כמובן שלא יתערבו לנו בתכנים ושההחלטות האמנותיות יהיו שלנו בלבד, וכך היה. סלקום לא התערבה אלא היתה נושאת דגל".

"זו ריצה למרחקים ארוכים. מונחים כמו 'כיבוש' ו'פסגות' לא מתאימים ועוד היום על רקע המלחמה זה בכלל לא נשמע טוב. הרעיון הוא בכל פעם להגשים חלום אחר, קטן או גדול. זה מה שיפה באמנות – היכולת ליצור בעצמך, להיות מאושר מזה ולגרום אושר לאנשים אחרים".

"ברור. אני הולכת לעשות תקליט עם עברי לידר. הפסקנו את העבודה עליו בגלל המופע הזה. קצת חופש ואני חוזרת בכוחות מחודשים".