חיזיון מקומי

לאנשי ההפקה של המופע החדש של ריטה יש הרבה סיבות להרגיש לחוצים. השקעה של 20 מיליון שקל במקבץ הופעות בן חודש אינה דבר של מה בכך, אבל לא רק בגלל זה משקשקים שם מאחורי הקלעים. התחושה בשטח היא שמדובר בשעת מבחן עבור הזמרת שהיתה זמן רב מחוץ לאור הזרקורים, כשאת מרכז תשומת הלב הלך ותפס דור חדש של דיוות בפוטנציה. אם לשפוט מערב הבכורה של One, דור ההמשך ייאלץ בינתיים לחכות בסבלנות לתורו.

דיווה מספר 1. מתוך One

גם אם מדובר במופע מגלומני שמכוון גבוה בהרבה מעל לתוצאה הסופית - ריטה בהחלט מספקת את הסחורה. היא נראית

מצוין, נשמעת הכי טוב מזה שנים, ובניגוד למופע האחרון שלה, שהיה אם תרצו הכנה לנוכחי, הכוריאוגרפיה שנתפרה למידותיה מבליטה את יכולותיה ולא מרגישה מאולצת או מגוחכת. One הוא קודם כל הפנינג בימתי – גדול יותר, עשיר יותר ורוחש בהפתעות למכביר. במידה רבה זו גרסה מנופחת של מופעי Wow, אותם רוקח במאי המופע, חנוך רוזן, מזה שש שנים ברשת מלונות ישרוטל באילת. גם כאן בנה רוזן, בשיתוף עם הצוות הטכני שכולל את אנשי הווידאו ארט, התפאורה והתאורה הטובים בארץ, תמונות אסתטיות שתפורות זה לזו בקטעי מעבר.

במת הענק שהוקמה לצורך העניין במרכז הירידים מורכבת מפלטפורמות עולות ויורדות, מפלס תחתון שבולע ופולט עשרות רקדנים ומסוע שפרוש לרוחבה. לפרקים נדמה כי מידותיה של הבמה גדולות בהרבה מהנדרש וגם עשרות הרקדנים שעליה לא מצליחים למלא אותה.

הרבה מהכל

על-פי מיטב המסורת של לאס-וגאס יש במופע הרבה מהכל, כל-כך הרבה שהעיניים מתבלבלות. מי שמכיר את מופעי Wow יוכל בנקל לזהות נאמברים מושאלים, בהם קטעי אקרובטיקה מעוררי השתאות, דמויות מעופפות באוויר וזוג שמהלך בניגוד לחוקי הכבידה על התקרה. בשונה מהמופעים ההם, שמתוחמים בתוך סיפור מסגרת, One הוא רצף של רעיונות שהקו היחיד המחבר ביניהם הוא ריטה.

רמי קליינשטיין, המנהל המוזיקלי של ההפקה, חוזר לשירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר המוכר לעייפה של ריטה וממלא אותם ברוח חדשה, רעננה ומקורית. "אתה בכל זאת" של מאיר אריאל הופך לבלוז, "עבד של הזמן" מקבל נגיעות אלקטרוניות, "בוא" מתמזג עם "Again" של היוריתמיקס ו"הנסיכה והרוח" משתלב עם "Rock The Casba" של הקלאש. אם בחלקו הראשון של המופע מקבל הקהל לפנים מטחי פירוטכניקה בזה אחר זה כמו אקווריומים מבעבעים ובתוכם רקדנים, וידאו ותאורה ששוטפים את הבמה בים כחול, במה בוערת וקילוחי מים, חלקו השני לכאורה מינורי יותר ומקולף ממניירות. סולו קלאסי מצוין של הרקדן אור כחלון מוביל לחלק השני של הערב, בו מקבל הקהל את הגרסה המוכרת והאהובה של ריטה בביצועים משובחים ל"הכניסיני", "ימי התום" ו"אני חיה לי מיום ליום".

One הוא ללא ספק אחד המופעים המורכבים ביותר מבחינה טכנית שנראו בישראל. אולי בשל כך נדמה כי החזרה למקום הבטוח והמוכר לריטה מלווה בהקלה, והדבר בא לידי ביטוי בהופעה משוחררת מעכבות. למרות ש-One הוא לדברי הזמרת חלום שהתגשם, קצת תמוהה הבחירה לסיים את המופע בקטעי וידאו מתוך החזרות. בסופו של יום מדובר במופע Review ולא ב"חיים שכאלה", גם אם בלבב פנימה התחושה היא של פסגה שנכבשה אחרי מסע ארוך ומתיש. כך או כך, הערב הזה הוא חיזיון מקומי מהנה שכולו ריטה. וריטה יש רק אחת.