כשנלחמים באחים, מפסידים לחיזבאללה

לפני חודש הרגשתי פתאום שהגירוש כמעט נמחק. המגורשים נותרו לבדם בכאבם, סופגים את הכל: את הכאב, את אובדן הבית והפרנסה, את הגעגועים. את שכחת החברה. הוא חי ושותת דם רק בתוך חברה אחת: הציבור הדתי לאומי. שם הפצע פתוח עדיין, ומדמם. אבל למי אכפת?

ואז באה המלחמה וטפחה על פני החברה הישראלית. שוב פליטים - בצפון הארץ, ולהבדיל גם בלבנון ובקפריסין. שוב חברה אזרחית מופגזת (זוכרים? 5,000 פצמ"רים רק על תושבי גוש קטיף. מישהו העריך את העמידה שלהם?) שוב בתים חרבים, שוב אובדן רכוש, אובדן פרנסה, עבודת אדמה ותוצר חקלאי שהולכים לאיבוד. ושוב טעויות מדיניות שעולות לנו מיליארדים. הכל שב וטפח בפניה של החברה, שהעדיפה לשכוח.

וזה שוב אותו הצבא. אך האם זה אותו הצבא שנלחם בלבנון ובגוש קטיף וצפון השומרון? כמה חודשים לפני הגירוש אמר האלוף בני גנץ שהמלחמה של המתנחלים

 בצה"ל מסוכנת יותר מהחיזבאללה. אמירה הזויה. ובכל זאת, לפני שנה, בגירוש, זה נראה כאילו בדיוק האמירה הזאת הינחתה את צה"ל. במקום להכיר היטב כל בית בבינת ג'בל הם הכירו כל בית בנווה דקלים.

הם תפרו במיוחד מדים שחורים כדי להפחיד את ילדי מורג (כמה זה עלה לנו?); הם הכינו לחיילים מידניות מיוחדות, עם מין תיק כזה שאפשר שמונח על הגב ושותים ממנו עם צינור, שחלילה לא יצטרכו להתאמץ כשהם שותים מים במסעות המפרכים ברחובות שירת הים. אחי לחם בלבנון ימים ללא מים וללא אוכל; הם שכחו את המוסר שלהם כשתלשו תינוקות מזרועות אמהותיהם בחומש ובשא נור. אבל במלחמה בחיזבאללה לא ירו על מחבל שילד בזרועותיו, והתפארו שזה המוסר שלהם. כאילו זה מוסרי להפוך את בנו של חייל צה"ל ליתום ואת אשתו לאלמנה. בלבנון חשבו פעמיים אם להפציץ מסגד ובתוכו מחבלים ותחמושת, כי זה מקום קדוש. את בתי הכנסת בגוש קטיף הפקירו לחרפה ולביזת מרצחים.

שנה וחצי לקחו ההכנות לגירוש, וזה היה אחד המבצעים המתוקתקים ביותר בתולדות הצבא הישראלי. ואחר כך הם עוד קראו לזה "שעתו היפה של צה"ל". ולמלחמה על חיינו, על קיומנו? איש לא התכונן. לא היו לחיילים אפילו תחתונים.

דן חלוץ, אלו לא המניות. אתה נלחמת את המלחמה הלא נכונה, לא זיהית כראוי את האויב, ובגלל זה היית צריך ללכת הביתה כבר מזמן. הצרה היא שזה לא רק דן חלוץ. כל המערכת נלחמה במתנחלים ובכתומים כאילו הם האויב. הפרקליטות, התקשורת, המשטרה, מערכת המשפט. כולם היו ממוקדי מטרה על המטרה הלא נכונה.

מה זה אומר עלינו כחברה? מה זה אומר על הממסד שלנו, על האליטות ששולטות בנו? עד כמה עמוק הגיעו הבלבול והשחיתות?

בתשובה לשאלות האלו אפשר לכתוב הרבה, וודאי עוד ייכתב. אבל אני מרגישה יותר מהכל, שחברה שלא יודעת לזהות את האויב שלה היא חברה שלא יודעת

 מי היא. ולכן הסיסמאות כמו "ישראל חזקה" ריקות ונבובות ולא מצליחות להחזיק מעמד אפילו שבוע. שכחנו מי אנחנו, שכחנו מה אנחנו עושים כאן ואנחנו בכלל לא בטוחים שהארץ הזאת שלנו. החיזבאללה דייקו בעתוי של פתיחת המלחמה - הם התקיפו חברה שסועה, מפורקת, נטולת זהות ונטולת צידוק מוסרי. בחברה כזאת קל מאד להילחם, חברה כזאת מפרקים בקלות.

כדי להילחם צריך צידוק מוסרי. צריך לדעת ולהרגיש שאנו נלחמים על הארץ שלנו ועל הערכים שלנו. אחרת אי אפשר ואסור ללחוץ על ההדק. אבל איך נשתמש בטיעון שהארץ הזו היא שלנו מתוקף הזכות התנכ"ית אם מרצוננו מסרנו אותה? איך נגן על הערכים היהודיים - המורשת הערכית היחידה שלנו - אם הפקרנו במו ידינו בתי כנסת לשריפה ולביזה? איך נלכד את החברה בזמן מלחמה, אם יצרנו בה שסע שיקח עשרות שנים לאחותו?

שנה לגירוש, אילו השאלות שלי.

ושאלת בונוס: למה דוקא המתנחלים והכתומים נחשבו ליותר מסוכנים מהחיזבאללה? אולי כי הם כן יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים, ואולי יש מישהו שלא מסוגל לשאת את זה? מישהו שחייב למחוק אותם מהר מהר לפני שיזכירו לעם הזה מי הוא? כמו האחים של יוסף, שחשבו שאם יזרקו אותו לבור יוכלו להיפטר ממנו ומחלומותיו?

מנורה חזני היא אם לשניים, בימאית ומורה לקולנוע, בוגרת "מעלה". לשעבר תושבת חומש שבשומרון.