איחלתם לי סיוטים, זה לא קרה

"אני מפקד חוליה, חוליית פינוי שתפנה את היישוב הזה. אני לא אפגע באף אדם שאפגוש שם, ולא אתן לאף אחד מהחיילים שלי להיפגע, בכל מחיר". את המשפט הזה אמרתי לעצמי כל בוקר מול המראה של המקלחת הניידת בבסיס "רעים" המאובק, מושבם של כוחות הפינוי. מין טקס-בוקר שכזה.

כל החששות ותסריטי יום-הדין האפשריים עלו אז. מה יעשו המתנחלים? מה יעשו הפלסטינים? בתקשורת אמרו אולי מלחמת אחים, בצה"ל אמרו אולי מלחמה. הגנרלים אמרו נחישות ורגישות, דיברו על כוחו של שלטון החוק במדינה ועוד גדולות ונצורות. אני פחדתי שאפגע במישהו, שאאכזב את החיילים שלי. לפני שהספקנו להפנים את הפחדים ולבחון אותם כבר היינו שם, במבחן המשימה. צבא ללא אויב, הצועד ללא נשק, אל מאבק שאינו מלחמה. כוחנו בצדקתנו - עם הרבה סימני שאלה, ובמספרים, עשרות אלפי חיילים.

כתבות קודמות בסדרה:

• "הייתי צריך להתפוצץ בגוש קטיף"
• התלמידים הכתומים שנעלמו
  

ציפו לנו עצב, צער וכאב. ציפו לנו עלבונות ואלימות. ציפו לנו מניפולציות רגשיות - נשק לא קונבנציונאלי בעליל. בניסנית עברנו לחלק צווי הזדמנות אחרונה לתושבים שעוד נותרו שם. אנשי רפאים בעיר רפאים. זה לא סגר מול מנהלת ההתנתקות, זה לעולם לא יעזוב. פה נכנסנו לדבר עם משפחה - מעבר לכביש כבר דורס שופל צבאי שאריות מבית של מישהו.

במורג עמדנו דוממים וכואבים מול בכיו של רב הישוב, מול הורים וילדים קטנים. את כל הישוב פינינו - מבית הכנסת ועד גן הילדים. אחר כך עברנו וחיפשנו מתנגדים במחסנים ובמקלטים. בסוף היום הורדתי חולצה מוכתמת בחול, זעה ודמעות. עם כל הנחישות בשטח - אתה צריך להיות לא אנושי כדי להתעלם מכאב האנשים שעומדים מולך.

בגן אור פגשתי חבר שלי, אדם שגדלתי איתו ביחד בצבא, ביחד סיימנו קורס קצינים. הוא זנח את הדרגות והתפקיד שלו, נעמד לימין המתנגדים והגיע לשם, להיאבק במאבק ללא סיכוי בי ובחיילים שלי. אחרי כעס והלם הובלתיו לאוטובוס הפינוי, ואז התחבקנו ובכינו כמו ילדים.

לבסוף חזרנו לניסנית, לפנות בית כנסת בו התבצרו מספר חמושים. לאחר שנכנעו ויצאו, יצאו איתם גם ארבעה נערים, אפילו לא בני 18. אחד מהם נשא דגל ישראל גדול. הוא עבר על פני שורות החיילים, הסתובב ואמר: "אנחנו מתגייסים בקרוב לצה"ל. אנשים כמוכם יפקדו עלינו. זה הדגל של ניסנית, ואיתו אנחנו רוצים לצאת מתוך ההרס הזה, מתוך השבר הזה ולבנות ישובים חדשים. שלא נעמוד ככה, מצידי מתרס דמיוני. שלא נעמוד ככה יותר לעולם". אמר ועלה לאוטובוס.

שנה עברה מאז. מאז הפחד הגדול, אותה תקופת אי-ודאות מקפיאה, כמוה לא עברה על מדינת ישראל מזה זמן רב. המאבק הסתיים ללא גיבורים. אין צנחן בוכה בכותל, אין חייל מחייך בתעלה עם קלשניקוב ביד. אין פה אגדות, רק אנשים אמיתיים. לדעתי, זה משום שכולנו בכינו וכאבנו ופחדנו, כולנו נשמנו לרווחה בסוף. למדנו שיעור חשוב כעם: יהודי יבחר תמיד בקדושת החיים על פני "קדושת" הרכוש או האדמה. במציאות המשתנה של ימינו זה דבר ששווה לזכור, גם כשזה כואב.

לא היתה מלחמת אחים. המכולות הועמסו, הבתים נהרסו, החייל האחרון נעל את השער. אף יהודי לא נהרג כי התעקש להישאר בביתו בגוש, או כי הוא ניסה להוציא משם מישהו. גם אני כבר לא סגן ניצן, סתם ניצן סדן, אזרח. המשימה הושלמה.

האנשים שפיניתי איחלו לי ולחיילי חרטה וכאב, שנים של שינה מסוייטת ודין שמיים. אני מכיר הרבה אנשים ששרתו במשימה. אף אחד מהם לא מחזיק טראומה שלא היתה שם לפני כן. יצאנו שלמים, הפעם. מה שמחזיר אותי לימים אלה.

איכשהו, כל שעברתי וראיתי והרגשתי שם עדיין נמצא איתי. פגשתי בתחנת רכבת תל אביבית נערה דתייה שנראתה לי מוכרת. התחלנו לדבר ומתברר שהיא היתה במורג. שאלתי אותה איך היא מרגישה היום, אם המשפחה שלה הסתדרה. היא חייכה ואמרה לי שמעולם לא גרה במורג. סתם באה לשם להפגין. את הקללות שלה כשנשאו אותה הבנות במחלקה שלי אני זוכר היטב. וכששאלתי אותה מה הלאה, מה היא חושבת על דיבורי ההתכנסות והאפשרות לפינויים נוספים - היא חייכה ואמרה: "כאב לכם במורג? עוד לא ראיתם כלום".

בעמונה היו עשרות נפגעים. לא מזמן פורסמה כתבה על מצבורי נשק ביהודה ושומרון, על מיגונים, כלי מלחמה שנאגרים. מי יודע, אולי משימת הפינוי הבאה תיתקל במשוריינים כתומים? אני כבר לא אשתתף בפינוי הבא, אם יהיה, אבל מה יהיה על אחי הקטן? הייתי בטוח שההתנתקות תגרום להתמתנות וליותר הזדהות עם השונה. אני לא מבין. עשינו הכל שם כדי למנוע מלחמת אחים - לדעתי עכשיו תורכם, הצופים בבית. מה שראיתם לא היה עונה ראשונה של תוכנית ריאלטי מהפכנית. זכרו שכל המאורעות האלה ואחרים, כל האתגרים בהם עומדים האנשים שם בטלוויזיה באמת קורים, ובאמת נוגעים לכם. הייתכן שאת השיעור למדו רק אלה שעמדו מצידי אותו מתרס נורא עליו דיבר הנער בניסנית?

הפעם הצלחנו. לא נגררנו לאבדון. וחשוב לטפל בקיצונים שבינינו מתוך הבנה אמיתית, לא מלחמה. חשוב בשביל אחי, ובשבילי, ובשבילך. אם נזכור את זה, נחישות ורגישות לא תהיה סיסמת גנרלים אם כי דרך חיים, ואולי נהייה קצת יותר מגובשים פה, האנשים האמיתיים שבין הירדן לים.