אנחנו לומדים נהיגת מירוץ

40 מעלות בצל, מרגיש כמו 50. במסגד הסמוך קורא המואזין ליישר שורות לכיוון הכללי של מכה. לב ליבה של שכונה מוסלמית, שמזכירה אזור לא-ממש מפותח בשטחים. מולי, שורה של מכוניות פיאט קטנות וחבוטות למדי, מהסוג שפותח עבור שווקים שהמונח "כביש" אצלם, לא אומר בהכרח שמדובר בדרך סלולת-אספלט.

אבל גם בחום הכבד, נוטף זיעה מקצות השיערות ועד כפות הרגליים, מול מכוניות שאי אפשר למכור בישראל גם אם יתנו עליהן 70% הנחה, אני לא מצליח להוריד את החיוך מהפנים. בכלי הדם שלי זורם אדרנלין בכמויות שמונעות ממני לחשוב, והשרירים רועדים כאילו אני עומד לפני זינוק לריצת גמר 100 מטר גברים באולימפיאדה. וכל זה כי ממש עכשיו, באמצע הקיץ הלוהט, אני נמצא בשיאו של קורס נהיגת מירוצים על מסלול. החלום הרטוב (ולא רק מזיעה) של כל חובב רכב באשר הוא. 

מגשימים חלום

למרות שאני שומע עברית מסביב, לטובת הקורס החלומי הזה נאלצתי לנדוד עד איזמיר, טורקיה. והגם שהמכוניות כאן - בדרך כלל טופאש ישנות וחבוטות במיוחד של פיאט - נהוגות על-ידי כאלה שמתייחסים לחוקי הכביש כהמלצה רופפת בלבד, הרי שבטורקיה יש תרבות מוטורית ענפה. כדי לסבר את האוזן, רק באיזמיר יש שני מסלולי מירוצים. וזה עוד לפני שנזכרים כי פעם בשנה, פרננדו אלונסו ומיכאל שומאכר קופצים לביקור באיסטנבול - ולא רק בשביל החמאם.

פיאט סיינה. ואל תתבלבלו - היא נוסעת כמו שדה (צילומים: רועי צוקרמן)

קורס המירוצים בו אני נמצא מאורגן על-ידי בית הספר "מסלולים" אותו הקים ראם סמואל, לשעבר אלוף מירוצי ראלי בצרפת. בהווה מכשיר סמואל - בעיקר בעזרתם של מדריכים הנמצאים תחת חסותו - את הדור הבא של נהגי המירוצים. זו לפחות הפילוסופיה, שבינתיים סובלת מהסלידה הישראלית מספורט מוטורי. החוק בנושא אושר אמנם בהצבעות בכנסת, אך תקוע בוועדת החינוך. מה שאומר שאין מסלול מירוצים ישראלי ללמד ולהתאמן בו. מה שמסביר טוב יותר מדוע אתמול מצאנו עצמנו בטיסת השכר בדרך לאיזמיר.

לומדים לזחול, ואז ללכת

את הקורס פתח המדריך הראשי, אדם פרנק. בכיתה הממוזגת (עניין נדיר במפתיע בטורקיה הלוהטת), מסביר אדם את עקרונות הנהיגה. כיצד לפנות בסיבוב, מה הדרך היעילה ביותר לבלום ולאן כדאי להסתכל בזמן פנייה. דגש נרחב ניתן לנושא העברות ההילוכים, שכן רבים מאיתנו אינם נוהגים במכונית עם תיבה ידנית זה זמן רב ותתפלאו, יש מי ששכח תפעול נכון מהו. יותר מכך. בזמן נהיגת מירוצים נדרשת העברת הילוכים חלקה ומדויקת, אחרת לא רק שמאבדים זמן - אלא גם עלולים לגרום נזק כבד למכונית.

גם למכוניות מותר לנוח

לאחר הכשרה תיאורטית ארוכה למדי (בקורסים הבאים תפוצל ככל הנראה, וישולבו בה גם תרגילים מעשיים), הגיע הזמן לצאת לדרך ולנסות את המכוניות. כל מכונית הותאמה - באילוצים קיימים - לממדי הנהג או הנהגת. מכיוון שמדובר במכוניות מירוץ אמיתיות, שמתחרות ב"ליגת יצרן", המושבים בכל מכונית מותאמים לנהג שלה. לנו נותר רק לבחור את המכונית המתאימה לגובהנו. מבחינתי, פיאט סיינה מספר 6, בצבע אדום. אידאלי.

מכאן מתחיל הקורס לצבור תאוצה. בתחילה נוהגים רגוע ומתמקדים בהחלפות הילוכים. כשרעשי גריסת הסנכרונים מתחילים להתפוגג מכל המכוניות וקורי העכביש מידי נהגי האוטומטיות הוסרו סופית, ממשיכים לתרגיל הבא - בלימה נכונה והורדת הילוך. התרגיל הזה, מסביר אדם, יהיה קריטי כאשר נקיף את המסלול ונצטרך לפעול במהירות גבוהה. לאחר שהמדריכים מרוצים מרמת הביצוע של התלמידים, עוברים הלאה - להליכה.

צוות המדריכים מדגים: סיום מקצה

אכן, הליכה רגלית. לפני שדורכים על המצערת במכונית, חשוב מאד להכיר את המסלול. אורכו כ-2.5 ק"מ, וההליכה הארוכה ברגל מסייעת לא רק לקבל תמונה מדויקת של הקווים הנכונים והסכנות הטמונות בכל סיבוב, אלא גם להעריך יותר את מי שהמציא את הארטיק. היה חם.

את היום הראשון מסיימים החניכים הממושמעים בהקפות התנסות של המסלול, כשהם מובלים על-ידי המדריכים במכונית קוצבת אותה אסור לעקוף כמובן. בשלב זה גם מפסיקים לזלזל בתוצרת האיטלקית המפוקפקת למראה: המכוניות הללו לא רק מהירות, הן בעיקר בעלות אחיזה מצוינת - צמיגי סליקס (לא מחורצים) מקצועיים - והתנהגות מרשימה. אבל למה, הו למה, אין מזגן?

פותחים את הברז

אחרי יום ראשון תיאורטי ואף מעט יבשושי, מגיע היום השני ומגשים את ההבטחה של הקורס. בשלב זה אנו מתחילים להתאמן על הכרת המסלול, תוך הגבלת המהירות (בשיטה הישנה והטובה של אמון הדדי), ומתן דגש לנהיגה בקווים נכונים. בתום כל מקצה משווים זמנים, במטרה ללמוד מטעויות. אם הזמנים של כל נהג לא קרובים אחד לשני בכל הקפה, יש לבדוק היכן התבצעה טעות שפגעה בזמן הכללי. לצורך כך, מעבירים המדריכים דגשים לכל נהג בין המקצים.

ואז זה קורה. אחרי יום וחצי של לימוד הדרגתי - עניין חשוב שמסייע לצבירת ביטחון ולחיסול טעויות שהצטברו בשנות נהיגה קלוקלת - מגיע הזמן לתחרות נגד השעון. לכל מכונית מכשיר מדידה (טרנספונדר), וכך אנו יוצאים למדידת זמנים על המסלול. זה השלב הכיפי מכולם, בו כל החומר שלמדת מתמזג לנוסחה אחת שמטרתה להפוך אותך למהיר ביותר על המסלול.

קורסיסטים מקבלים תעודת סוף קורס. החיוך לא יירד כמה ימים

למרות שאף אחד מאיתנו אינו נהג מירוצים מדופלם (עדיין), האדרנלין בשמיים וחוש התחרותיות בעננים. את היום הסוחף מסיימים רוב החניכים והחניכות עם הלשון בחוץ, ועם חיוך שקשה מאד למחוק. גם אצל מי שבעת הקראת התוצאות גילה שלא הגיע לאחד המקומות הראשונים. כי בלי קשר למיקום, ההנאה מהקורס באותם רגעים קשה לתיאור, גם בקרב המשתתפים שבימים כתיקונם לא היו מוגדרים - אפילו בפני עצמם - כחובבי רכב או נהיגה.

אז האם כדאי לבצע את הקורס הזה? אל תשאלו אותי, אני עדיין בחלום - עם חיוך רחב על הפנים. ואת זה קשה מאד לכמת למספרים, עלויות וכדאויות.

למי שרוצה, הנה כמה נתונים שיעזרו לכם להחליט

הכתב היה אורח חברת מסלולים , מארגנת קורסי מירוץ בארץ ובעולם