נהיגה בטוחה

מישהו יחטוף פה מנה

רובנו חוטאים באכילה ובשתייה במהלך הנהיגה. זה מפתה, הרי הפקקים כל-כך משעממים ובעבודה יש כל-כך הרבה לחץ. לאחרונה החלה המשטרה לקנוס נהגים שעושים זאת. האם זה מוצדק? האם ההרגלים האלה באמת פוגעים בבטיחות הנהיגה? שלחנו את נטלי דדון לנסיעת מבחן כשכריך בידה

בכי תמרורים

רוב כבישי ארץ נבנו לפני עשרות שנים, בעידן שבו מכוניות התאמצו נורא להגיע ל-70 קמ"ש. אבל כיום נוצר מצב מבלבל: מכוניות סופר-מיני שיכולות לשייט ב-140 קמ"ש, ומהירות מותרת שמגיעים אליה ממש בקלות. למה זה מסוכן? כי אם אתם תתעלמו מתמרורים אבל הנהג שלפניכם יציית להם - תפגשו את הפגוש האחורי שלו לקפה וטוטאל לוס

שיחת הבהרה

במרוץ המטורף של החיים, כשמתמרנים בין הבית לבין הקריירה, הזמן שאנחנו מבלים בנהיגה יכול לשמש אותנו לדברים רבים שלא הגענו אליהם – ושניתן לסיים אותם בשיחת טלפון. אבל מה קורה לנהיגה שלנו כשאנחנו מנהלים שיחת טלפון במהירות של 100 קמ"ש? לקחנו את נטלי דדון לנסות, היה מפחיד

דרושים מעצורים

לנטלי דדון אין רגע פנוי ויש לה ילד, ריף (המכונה "פצפץ"), שדורש הרבה תשומת לב. לקחנו אותה לניסוי כדי לבדוק האם הסחות הדעת שמגיעות מהמושב האחורי, בנוסף לפעולות שהיא לא הספיקה בבית ומבצעת במכונית - מהוות סכנה. למרות שהיא נהגת מצוינת, הממצאים היו קשים

עיניים עצומות לרווחה

ישראל היא מקום חם, שעובדים בו קשה, ישנים מעט ויש בו הרבה פקקים. השילוב הדי נורא הזה גורם לנו להיות עייפים רוב הזמן. מצמוץ מוביל לניקור, ופתאום אנחנו פותחים את העיניים ומגלים שעברנו לא מעט מרחק בעודנו בחצי הכרה. זאת, כמובן, אם מה שהעיר אותנו לא היה "בום". מכוניות מודרניות יודעות לזהות את הסכנה הזאת, אבל שום דבר אינו תחליף לשינה

עד שהגיר יפריד בינינו

לנסוע ברכב קלאסי זו קלאסה, לנסוע ברכב מיושן זו באסה. ובשנים האחרונות ההבדל הזה בא לידי ביטוי לא רק בכמות הביקורים במוסך, אלא ברמת הבטיחות של כלי הרכב. הבשורה המעניינת: אפשר לשפר את רמת הבטיחות גם של מכונית בת עשור ויותר

מסוכן בכל אופן

מהירים או איטיים, צפויים או תזזיתיים, עמוסים ציוד מגן או לבושים בטייטס אופנתי. רוכבי דו-גלגלי - אופניים, קטנועים ואופנועים - מציבים אתגרים מורכבים בפני הנהגים. גם הנהג העירני ביותר לא יכול לראות אותם כשהם מגיחים מהשטח המת, שלא לדבר על הנהג הישראלי המותש מהפקקים, החום, עודף שעות עבודה ולאפות עם שווארמה לארוחת צהריים

קריאת דרך

הכביש מדבר אליכם. שמתם לב לזה? יש לו המון מה לומר - אם רק תדעו לקרוא את הסימנים. לא מדובר רק על זיהוי תמרורים. כתמים על הכביש, זווית שוליים, התנוחה שבה נמצא הראש של הולך הרגל המתקרב (רמז: אם הראש מכופף, צפו את הגרוע מכל), הדרך שבה בולם הנהג שלפניכם - כל אלה יצילו אתכם מתאונות. אבל בשביל זה אתם צריכים להיות לגמרי מרוכזים בנהיגה

פוזלים ופוגעים

לא במקרה יש אכיפה רבה וקנסות כבדים על מי שנתפס כשהוא מתעסק - או אפילו רק מביט - בנייד בעת נהיגה. עם עין אחת על הכביש והשנייה ברכילות השכונתית, מי בכלל נוהג ברכב? נכון, המדיה החברתית היא התמכרות עם בסיס פיזיולוגי שקשה להתגבר עליו. מצד שני, תאונת דרכים זה לא ממש כיף גדול

הסכנה במושב האחורי

"מתי מגיעים?" "כבר הגענו?" "עוד כמה נשאר?" "יש לי פיפי". "אני רעב". "הוא מרביץ לי!". "היא צובטת". "איכס, הכלבה הקיאה". נסיעה עם ילדים יכולה להיות סיוט מתמשך. אבל מעבר לסבל הכרוך בה, היא גם מסוכנת מאוד מאחר שאנחנו מקשיבים להם, מסתכלים לעברם או סתם מתרגזים במקום להתמקד בכביש

מחיים למוות ב-30 מטר לשניה

אחד הדברים היפים באנושות הוא שאנו לא מושלמים. אבל בכביש זה יכול לפעול לרעתנו. לנהג העירני ביותר לוקח שליש שניה להגיב על מצב חירום, ומרגע שבלם - במהירות 100 קמ"ש לדוגמה - המכונית עוברת לפחות עוד 60 מטר עד שהיא נעצרת. טכנולוגיות חדשות מקצרות את הזמן והמרחק, אבל זה לא בא על חשבון שמירת מרחק והימנעות מהתעסקות בסמארטפון