קש וגבבה
ניל לביוט, במאי "איש הקש", שכח את אחד הדברים החכמים שהפכו את היצירה המקורית לקאלט: הומור, ונכשל בכל אפיק אפשרי. אזהרה: ספויילר בשורת הסיום!
יש מי ששערו סומר למשמע ידיעה בדבר עיבוד מחודש נוסף לקלאסיקה קולנועית. אולי זה הפחד מפני שינויים עלילתיים מחללי קודש, ייתכן שזו הבחירה בשחקן הלא נכון למילוי נעליו הגדולות של כוכב עבר מופלא, אבל דבר אחד בטוח - כשזה מגיע לאותם פיראטים ששולחים את ידיהם לתיבת אוצרותיה של האמנות השביעית, מרביתנו מגיבים בשמרנות ובחשדנות השמורות אך למסדרים האפלים של ימי הביניים.
ואמנם, רק לעיתים רחוקות נמצא את חששותינו מופרכים. במקרים אלה נגלה כי הרימייק השתמש בחומרי המקור כתשתית ותו לא. זאת ועוד, היצירות המוצלחות ביותר, כמו זו של מרטין סקורסזה ב"פסגת הפחד", הן אלו שמחד מעידות על כבוד רב לסרט המכונן אך מאידך מתעקשות לייצר בו את השינויים הנדרשים כדי לעדכן אותו לרוח התקופה החדשה. ככלות הכול, החרדות של שנות השישים שונות מאלו המאפיינות את ראשיתה של המאה העשרים ואחת. הדבר נכון, על אחת כמה וכמה, כשמבצעים את המעבר בין תרבויות או ארצות נבדלות.
הנשים הן מקור כל רע. "איש הקש"
אך מהו הדין לגבי כל אותן התרחשויות קולנועיות נהדרות - להן מתלווה בדרך כלל ההגדרה שאיבדה לא מכבר את זוהרה, "יצירת מופת" - שכלל אינן זקוקות למיחזור, לאו דווקא בשל עליונותן הסגנונית כי אם בשל יכולתן לשרוד את מבחן הזמן ולהיוותר ייחודיות, מקוריות ורעננות גם כשהן חוגגות שניים, שלושה ולעיתים אפילו חמישה עשורים? את התשובה תמצאו בניסוי הממזרי והכושל של גאס ואן סנט לשחזר את צעדיו של אלפרד היצ'קוק ב"פסיכו", והחל מסוף השבוע האחרון בדברי הפרשנות החדשים והמגומגמים של הבמאי המושחז, ניל לביוט ("בחברת גברים", "האחות בטי", "צורה לאהבה"), ליצירת הפולחן של רובין הארדי משנת 1973, "איש הקש".
נערות בלונדיניות מפתות
בסרטו של הארדי הבריטי, על-פי תסריט סרקאסטי ומרושע של אנתוני שפר ("Sleuth" ו"פרנזי" המבריקים לא פחות), תצטרפו למסעו של שוטר נוצרי ושמרן לאי מרוחק באזור החוף המערבי של סקוטלנד, התר אחר עקבותיה של ילדה אובדת. שם, בסאמראייל, איש החוק המונותאיסט ומשיג הגבול, יפגוש בחברה פגאנית הדוגלת במיניות מוחצנת ובטקסי פריון הכוללים העלאת קורבנות אדם.
כוחה העצום של היצירה ההיא היה טמון במפגש הזה בין ציביליזציה המציגה עצמה כמודרנית, בכל הקשור לאכיפת החוק ולשמירה על כללי המוסר הבסיסיים, ובין תרבות המגדירה עצמה עתיקה - בעלת שורשים קלטיים מובהקים - אך מתנהגת, בכל הקשור למין, כמעצמה המתקדמת ביותר בעולם.
אגב, את המאבק הזה תמצאו לא רק במפגשיו של השוטר עם אנשי המקום ומנהיגם, לורד סאמראייל (כריסטופר לי הנצחי), כי אם בדמותו של הגיבור עצמו שנאבק לכל אורך הסרט גם עם יצריו שלו נוכח אותן נערות בלונדיניות מפתות המידפקות על קירות חדרו בלילות האפלים.
"איש הקש" הוגדר כסרט אימה בשעת הפצתו אך הוא הפך לטקס הפולחן הקולנועי שהוא דווקא בגלל שהוא העז להפר את חוקיו של ז'אנר האימה פעם אחר פעם. למעשה, עד לדקות הסיום המחרידות, הצופה כלל איננו משוכנע שהוא נכון לאימתון. היצירה מתחילה כמותחן בלשי, הופכת למיוזיקל סאטירי בהמשך (הודות לפסקול מיתולוגי מאת פול ג'יובאני) ורק אז מנחיתה את המהלומה על הצופה. סוף. כתוביות.
אגב, התנהלותו של הסרט משקפת גם את מעמדו של הצופה ביצירה שמאמץ לעצמו את נקודת המבט הייחודית של השוטר. מחד, הכל נראה כל-כך שונה, מפחיד ומאיים, ומאידך יש בחזיונות הללו גם משהו מסקרן, מהפנט, כמעט פסטיבי. פלא שכמוהו גם אנחנו נמשכים לאירועים כמו עש לאש?
ד"ש משאמלאן
והנה, חלפו עברו להן 33 שנים, וניל לביוט, אחד הבמאים הממזריים ביותר של הקולנוע האמריקני, נוטל על עצמו את מלאכת המיחזור ומצליח להיכשל בכל אפיק אפשרי. לביוט אמנם משכיל לעדכן את היצירה ובמקום לשרטט אליגוריה דתית מחושבת הוא בוחר להציג, כמנהגו בקודש, משל על יחס המינים המשתנה - השליט הפעם הוא עריצה מטריארכלית שמעדיפה את הגברים שלה דוממים ומפרים - אך למרבה הצער הוא שוכח שאחד הדברים החכמים שהארדי עשה ביצירתו המקורית היה לשלב בה קריצת עין ואת אותו הומור ציני ויבשושי המאפיין כל-כך את הממלכה הבריטית. וכך, במקום לקבל מותחן אימה שזוועותיו מצחיקות ושעשועיו מבעיתים, אתם נידונים למותחן בלשי חמור סבר מהסוג שהוליווד כל-כך אוהבת לייצר. אתם כבר מכירים את הנוסחה בעל פה:1. שוטר עובר טראומה בפתיחה - יש!
2. טלפון מפתיע ובו קול מן העבר מציג בפני השוטר המיוסר אפשרות לגאולה - יש!
3. מסע למושבה מרוחקת שבה הירח לעולם מציג את צדו האפל - יש!
4. חקירה אינטנסיבית מול המון אדיש ולא משתף פעולה - יש!
5. הפחדות בנוסח "מיאו חתולה" או במקרה שלפנינו "אררר-אררר עורב" - יש!
6. סוף מפתיע א-לה מ. נייט שאמלאן, הידוע גם בכינויו קונדסון – יש גם יש!
אם תרצו, מפלתו של לביוט נעוצה ברצונו להפוך את מותחן האימה, שמעולם הצטיין יותר באווירתו מאשר במהלכיו הסיפוריים, לעלילת מתח פשוטה. הגיבור (ניקולס קייג') הוא טוב. הנשים הן מקור כל רע. אין שום מאבק אמיתי בין המחנות השונים ולפיכך גם אין כל טעם לצפות לקונפליקט יצרי, דתי ואפילו מוסרי בקרבו של איש החוק המסור. זאת ועוד, בסופו של "איש הקש" עושה רושם שהבמאי, שקנה את עולמו בזכות מבטו המיזוגני עד אבסורד והדיאלוגים הארסיים שעמדו בבסיס סרטיו האחרים, כמו שכח לפתע את מלאכת הכתיבה השנונה. הנה כי כן ב"איש הקש" מודל 2006, המסרים צפים להם על פני השטח (צפו למשפטים כגון, "גברים מייצגים בצורתם הטהורה ביותר סמלים פאליים"), המתח נעדר, האימה נפקדת - אלא אם אתם אלרגים לדבורים, נשים ודבש - ואילו דמויותיו מעולם לא הרגישו יותר חד ממדיות ומשמימות. לעזאזל, אפילו קייג' מרגיש כאן כמו גזיר קרטון. מצד שני, קרטון זה חומר בעירה טוב, הלא כן?
לפנייה לכתב/ת 
