סוקלים את הכחולים, גרסת 73'
כאשר ייצאו לאור הכרכים של ועדות החקירה, ניווכח לדעת שחיל-האוויר יצא טוב, ממש כמו מאגרנט
יש שק חבטות חדש לכמה פרשנים חדי-עט וקהי מחשבה; שק חבטות שעד לא מכבר הכבירו שבחים לכושרו, לאיכותו ולביצועיו. שק חבטות זה הוא חיל-האוויר. הם מסתכלים ימינה ושמאלה, מישרים קו ומתחרים בהערות עוקצניות וסרות-טעם. מצטטים כביכול דברי קצינים בכירים, ומשמשים שופר פעם לפוליטיקאי זה ופעם לאחר. אחת האמירות הנפוצות הן: כפי שחיל-האוויר הכזיב במלחמת יום כיפור את התקוות שתלו בו, כך גם במלחמה האחרונה. כפי שנכשל בהשמדת מערכי טילי הקרקע-אוויר במלחמה ההיא, כך כשל בהשמדת מערך הקטיושות במלחמה הזאת. הפעם לא אתבע את עלבונו של חיל-האוויר על הקיץ האחרון; הפעם אתבע את עלבונו על המלחמה ההיא.
יום כיפור כבר בפתח ועימו הזיכרונות הצורבים, האש, העשן והדם. אפשר להריח את רוח הכתבות, הראיונות, הסאטירות ושמץ הלעג, להם נזכה בכמויות מסחריות מעל דפי מוספים מיוחדים, כתבות טלוויזיוניות ושיחות נפש בתוכניות בשעות מאוחרות בקולות באריטון משכנעים. מראש ברור לי שאין סיכוי לבלום את השטף לעומת הצלחת חיל-האוויר לבלום את הצבא המצרי והצבא הסורי ב-30 השעות הראשונות של מלחמת יום כיפור. ובכל זאת אנסה, מתוך תקווה שאם נבדוק מחדש את האקסיומות של המלחמה ההיא, אולי נבדוק מחדש את האקסיומות של המלחמה הזאת.
לפני תחילת מלחמת יום כיפור, חזה צה"ל כי המלחמה תיפתח ביוזמה ערבית. הוא לא ידע איך ומתי תיפתח, אך חזה כי שלב ראשון יהיה שלב של בלימה על-ידי הכוחות הסדירים: אוגדה אחת בדרום עם 300 טנקים, וכוח של 180 טנקים ברמת הגולן, בדיוק גודל הכוח שניצב בחזיתות בפרוץ המלחמה. במתאר זה, קבעה הדוקטרינה של צה"ל - ודדו הרמטכ"ל אישרר אותה מדי פעם - בשלב הבלימה, צבא היבשה יבלום ואילו חיל-האוויר ישמיד את מערכי הטילים. רק לאחר שיושמדו, יעבור החיל להשמדת כוחות יבשה לצורך התקפות-נגד משולבות.
להפתעתו הרבה של צה"ל, הובסו כוחותיו בזירת התעלה ובדרום הגולן תבוסה ניצחת. מאוגדת סיני נותרו כ-50 טנקים לאחר יממת לחימה, וחטיבה 188 שבדרום הרמה נמחקה מסדר הכוחות של צה"ל. רק חטיבה 7 החזיקה מעמד בגזרה הצפונית של הרמה. במצב זה, הטילו שר הביטחון והרמטכ"ל לקרב את הכוח היחיד שנותר בידם - חיל-האוויר. עליו הוטלה המשימה לבלום את השריון הסורי והמצרי, את חמש האוגדות שצולחות את התעלה. ללא מודיעין, ללא מטרות ברורות, כאשר שר הביטחון מודיע לבני פלד על "חורבן בית שלישי" פעם מצפון ופעם מדרום; כשאלוף פיקוד דרום מצלצל אישית לפלד ומבקש בקול תחנונים (התאמינו? גורודיש!) "בני, אם אתה לא נכנס - אין מי שיעצור אותם"; ואלוף פיקוד צפון גם הוא דורש סיוע מירבי.
במצב הזה, מפריש חיל-האוויר עשרות מטוסים לסיוע ובד בבד יוצא לקרב נגד הטילים המצריים. ובדיוק ברגע שמאות פצצות עוזבות את כנפי המטוסים שתוקפים במצרים, אותן פצצות שגורמות רעידה קלה בכנפי המטוס, מקבל חיל-האוויר פקודה אווילית לעבור לתקוף את הטילים בצפון - ומיד. המטס הראשון לדרום משיג את מטרותיו, אך הפקודה ניתנה וחיל-האוויר מציית. בשפתיים קפוצות, באגרופים קמוצים, אך מציית. התקיפה בצפון חפוזה, ללא מודיעין היכן סוללות הטילים, ללא הכנה, באי-סדר. יש מטוסים שלא מספיקים לחמשם למשימה, והטייסים לומדים את המפות תוך כדי ריצה לכלים. התוצאות היו גרועות: הסוללות זזו, מטוסים נפלו. אך עגום מכל - צחוק הגורל - בדיוק כאשר הפצצות באוויר מהמטוסים למטרות, מקבל חיל-האוויר פקודה חדשה: שוב לדרום, להציל את מה שאפשר. עדיין אין תוצאות, עדיין לא יודעים מה ביצענו, אך הרמטכ"ל בשלו, לדרום! ושוב, בשפתיים נשוכות, באגרופים קמוצים, מצייתים. טסים דרומה, תוקפים, פוגעים ונפגעים. המחיר כמעט בלתי-נסבל, אך חיל-האוויר מכשיר את הקרקע, תרתי משמע, למתקפות הנגד של אריק ואדן בדרום ושל מוסה פלד בצפון.
אל נא תטעו בי, רבה הביקורת על חיל-האוויר במלחמה ההיא. אך מכאן ועד שלילת לחימתו, לומר ש"לא סיפק את הסחורה", המרחק רב מאוד. בשורה התחתונה, כיום ההוא באוקטובר השחור, לא טילי קרקע-אוויר מנעו את חופש הפעולה של חיל-האוויר. התבוסות הלא-צפויות בבלימה היבשתית בצפון ובדרום, הן שנטלו מחיל-האוויר את חופש הפעולה שכה היה זקוק לו כדי להשיג עליונות אווירית ולסייע לצבא היבשה. אך הפרשנים בשלהם: חיל-האוויר נכשל במלחמה ההיא ונכשל גם בזאת. אינני מצוי בכל הפרטים על המלחמה האחרונה, אך יש לי השערה כי כאשר ייצאו לאור הכרכים עבי-הכרס של ועדות החקירה, ניווכח לדעת שחיל-האוויר יצא טוב, ממש כפי שיצא בדו"ח ועדת אגרנט.
אל"מ (מיל') ד"ר שמואל גורדון, טייס קרב בעבר, ראש התוכנית לטכנולוגיה וביטחון לאומי במכון הטכנולוגי חולון
פורסם לראשונה 25/09/2006 22:34
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
