המכללות הן התשובה
את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות והאוניברסיטאות לא יכולות לעשות, עושות המכללות הבלתי מסובסדות. תשובה לאמיר חצרוני
המכללות בישראל הן גורם מרכזי בקידום ההשכלה האקדמית. הן עונות על צורך של רבים, במרכז ובפריפריה, להתקדם בהיבט המקצועי, הכלכלי והחברתי. מה שהאוניברסיטאות מסרבות לעשות, עושות המכללות. אכן, כמו כל מדינה מתקדמת, גם ישראל זקוקה לאליטה אקדמית מחקרית. את זה מספקות האוניברסיטאות. אולם לא פחות מכך זקוקה המדינה לשכבה רחבה של אנשים בעלי ידע מקצועי, אקדמי וישומי, שאין להם ידע או כישורי מחקר ואף לא עניין לעסוק במחקרים תיאורטיים. כמו בכל תחומי החיים, קיים הצע מגוון של אפשרויות לרכוש השכלה. ההשכלה האקדמית לא צריכה ולא יכולה להיות אוניברסיטאית בלבד. זה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא במפותחות ובמתקדמות שבמדינות.
שהן לא עומדות בשום קריטריון עיסקי. מרצים מלמדים מספר שעות מצומצם בטענה של מחקר. כיתות במקצועות רבים מונות מספר בודד של תלמידים. מרצים שאין להם תלמידים ממשיכים לעבוד, ובסופו של דבר רמת ההוראה, פעמים רבות, ירודה מזו שבמכללות. מרצה במכללה עומד בפני פיטורים אם אין הוא עומד בדרישות הוראה ברמה אקדמית. הוא עובר מדי סמסטר מערכת של הערכה וחייב לקבל הערכות גבוהות על מנת להמשיך בתפקידו. מרצה באוניברסיטה חסין בפני פיטורים בגין יכולת הוראה ירודה מאחר ויש לו קביעות.
האוניברסיטאות הגדולות הן קונגלומרטים עתירי תקציבי מדינה, המשרתים ציבור קטן יחסית. הן בזבזניות ועומדות בחובות גדולים, כיוון
סלע המחלוקת
מי צריך מכללות?
אמיר חצרוני
סגירת המכללות הבזבזניות ופיקוח הדוק על תוכנית הלימודים, כך שתכלול יותר היסטוריה ומתמטיקה ופחות מלונאות ולוגיסטיקה, ישתלמו כלכלית וגם אקדמית
האוניברסיטאות גם לא תרמו את חלקן בהקטנת הפערים בחברה הישראלית. רוב תלמידיהן באים ממרכזי הערים הגדולות וממשפחות של המעמד הבינוני והגבוה. הן אשכנזיות באופיין, הן מצד המרצים והן מהתלמידים. המכללות פותחות פתח רחב לשכבה רחבה בחברה הישראלית בפריפריה ובמרכז, חלקה הגדול בני עדות המזרח אשר צמאים למצוא את מקומם בחברה ולהשתלב בה, לא כעובדים פשוטים אלא כבעלי מקצוע, עצמאים, מומחים, היכולים לקדם עצמם כלכלית וחברתית. חלקם אנשים עובדים מבוגרים בעלי משפחות, שלא היו מסוגלים לרכוש השכלה בצעירותם מהיעדר יכולת כלכלית. אכן, רבים מהם לא יכולים לעמוד ברמה הגבוהה של המבחנים הפסיכומטריים. אז מה? לא מגיע להם לרכוש השכלה אקדמית על פי יכולתם?
וכעת לאבסורד הגדול ביותר: הסבסוד למצרך ולא לנצרך. תקציב ההשכלה הגבוהה, מעצם שיטת חלוקתו, מקפח את תלמידי המכללות. במקום לחלק את התקציב באופן שווה לכל סטודנט, בלי קשר למקום לימודיו (באופן שוויוני או על פי אמות מידה של יכולת כלכלית), מעדיפה המדינה להקציב אותו לאוניברסיטאות או למכללות מתוקצבות. מה הגיון לכך? מדוע לקפח את אותם סטודנטים הרוצים ללמוד במכללה פרטית או בלתי מתוקצבת? מה חטא ומה פשע אותו סטודנט הפריפריה, שאין ביכולתו לצלוח את המבחנים ברמה גבוהה, אבל יכול ורוצה ללמוד מקצוע כגון כלכלה וניהול במכללה?
מדינת ישראל צריכה להיות אסירת תודה למוסדות האקדמאיים הלא-מסובסדים, המאפשרים לשכבה רחבה בפריפריה להתקדם מבחינת רמת ההשכלה ויכולת ההשתכרות. היא צריכה לומר תודה על כך שאותם מוסדות מאפשרים לבעלי משפחות לרכוש השכלה מקצועית, שתאפשר להם להתקדם בחיים ולתרום את חלקם במס הכנסה, במקום להוות חלק ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות עושות כיום המכללות הבלתי מסובסדות.
אני כבר שומע את הזלזול מצד אנשי אקדמיה אוניברסיטאים ואחרים לגבי הרמה הירודה של המכללות. הבה נסכים על כך שכל מוסד אקדמי זקוק לבקרה חיצונית אובייקטיבית, שתפקח על הרמה האקדמית של תוכניות לימודיו והמלמדים אותן. אדרבא, יסכימו כל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל על הקמת גוף ציבורי מבקר שכזה. למכללות אין כל סיבה לחשוש מכך.
ד"ר עמיר לוי, מרצה בכיר בשלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל, בוגר אוניברסיטת תל-אביב בתארים ראשון ושני
לפנייה לכתב/ת 
פתח לפריפריה
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
