מי צריך מכללות?
סגירת המכללות הבזבזניות ופיקוח הדוק על תוכנית הלימודים, כך שתכלול יותר היסטוריה ומתמטיקה ופחות מלונאות ולוגיסטיקה, ישתלמו כלכלית וגם אקדמית
ביום בו נשיאי המכללות משלבים זרועות ומכריזים על מאבק ציבורי משותף בקיצוץ התקציבי, שבוע לפני פתיחתה של עוד שנת לימודים אקדמית, זו הזדמנות טובה להציץ לעולם הלא זוהר של המכללות הציבוריות. אין כאן זוכי פרס נובל וגם לא גילויים מדעיים מרעישים, אבל יש מלחמת קיום שהמפסיד העיקרי בה הוא משלם המיסים, אשר מוציא סכומים אדירים לתפעול מוסדות חסרי תכלית.
בישראל פועלות כיום 18 מכללות ציבוריות. בניגוד למיתוס מקובל, מיעוטן משרתות את הפריפריה הרחוקה. רבות ממוקמות דווקא לאורך נתיבי איילון (המכון הטכנולוגי בחולון, מכללת שנקר ברמת-גן, מכללת ת"א-יפו, מכללת אפקה להנדסה בת"א) או בתוך ירושלים (מכללת הדסה, מכון לב ומכללת ירושלים להנדסה). לא ברור מה ההיגיון למקם מכללות ציבוריות דווקא היכן שישנן שלוש אוניברסיטאות (העברית, תל-אביב ובר-אילן) ולא מעט מוסדות לימוד פרטיים, אבל היגיון כנראה לא היה הצד החזק בתכנון הגיאוגרפי של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.
על מנת להתבדל מהאוניברסיטאות, מתפארות המכללות בתוכניות לימודים יישומיות, הוראה ברמה גבוהה ואווירה אינטימית. הן אכן מצליחות למשוך את מרבית הסטודנטים לתואר ראשון ללמוד אצלן. עד כאן דבר המפרסם. מכאן - למציאות, שבה רוב מוחלט של הסטודנטים, שיכולים להתקבל לאוניברסיטה, לא הולכים ללמוד במכללה. עיון קצר בדרישות הקבלה הנמוכות של המכללות - חלקן מוותרות לגמרי על בחינה פסיכומטרית ואחרות מוכנות לקבל על-תנאי תלמידים שחסרה להם בחינת בגרות - לא מותיר ספק מי בעיקר הולך ללמוד שם.
גם הסגל האקדמי בהתאם: במקרה הטוב - מרצים מוכשרים אך מתוסכלים, שלא נקלטו באוניברסיטאות מחמת היעדר קשרים או עמדות פוליטיות לא מקובלות (דהיינו טיפה ימינה ממרצ), כדוגמת כותב שורות אלה; במקרה הפחות טוב אך היותר
המכללות אינן מתרשמות במיוחד מהנתונים האחרונים, בטענה שמטרתן העיקרית היא לייצר עובדים לשוק, ולא עתודה מדעית לאקדמיה. לצורך זה הן מעניקות תארים במגוון תחומים חדשניים לכאורה, כגון "לוגיסטיקה" במכללת ספיר (פעם זה היה נקרא אפסנאות), "מנהל מערכות בריאות" במכללת עמק יזרעאל (בימים הטרום-מכללתיים קראו לזה מזכירות רפואית) ו"לימודי תיירות ומלונאות" בעמק הירדן (לשעבר: תחזוקת צימרים).
פיל אקדמי לבן
בדרך זו עוטפות המכללות באריזה אקדמית מוצר נחות, שאינו שונה במהותו מבתי-הספר התיכוניים המקצועיים, אשר ניסו בשנות השישים והשבעים לפתות תלמידים להמיר לימודים עיוניים, שדורשים מאמץ אינטלקטואלי, בהכשרה מקצועית ברתכות ומסגרות. השוק, שאז לא קנה את הסחורה המקצועית והביא לסגירת מרבית המסלולים התיכוניים-המקצועיים מחמת חוסר ביקוש, לא מתלהב היום מהתוצר המכללתי. לפי נתונים שנאספו במועצה להשכלה גבוהה, שיעור בוגרי המכללות, המצליחים למצוא עבודה במקצועות מבוקשים כמו מחשבים והנדסה, נמוך יותר מאשר בוגרי האוניברסיטאות, וזאת למרות שלאחרונות אין יומרה יישומית. לבסוף, אפילו ההוראה, שהמכללות מנופפות בה כדגל, איננה סיפור הצלחה גורף. לפי נתוני מל"ג, סטודנטים מדרגים את ההוראה בחלק מהאוניברסיטאות כאיכותית לא פחות.
אז מה נשאר לנו? מוסדות שלא מצטיינים במיוחד בהוראה, לא מצליחים יותר מדי ביישום בוגרים לעבודה, מקבלים ללימודים כמעט כל מי שרק יכול לשלם שכר לימוד - ולא מפיקים מחקר מדעי. פיל לבן אקדמי, שתחזוקתו - למרבה הצער - כלל וכלל איננה זולה: דו"ח שהוגש לאחרונה למל"ג מראה כי ההקצבות שהמכללות הציבוריות מקבלות מהמדינה (אם משקללים את מספר הסטודנטים והחוגים) נמוכות רק בעשרה אחוזים מההקצבות המועברות לאוניברסיטאות - זאת למרות שהתפוקה של האוניברסיטאית גדולה לאין שיעור.
חוסר היעילות של המכללות הוא תוצאה של תנאי שוק מעוותים. המועצה להשכלה גבוהה הקימה מספר חסר פרופורציה של מכללות קטנטנות, חלקן בגודל של בית-ספר תיכון, שסובלות מעלויות תפעול גבוהות (בגלל הוצאות קבועות שלא ניתן לקצץ בהן), וכופה עליהן להתחרות זו בזו. אך במקום שהתחרות תהיה על איכות המחקר והתרומה האקדמית, המכללות מתחרות למי תהיה יד קלה יותר על ההדק בהנפקת דיפלומות ומשקיעות סכומים אדירים בפרסום ושיווק, שכל תכליתם לכבוש את ליבם של הסטודנטים, לבל יברחו למכללות מתחרות.
ועדיין - מרבית הסטודנטים היו בוחרים להתאמץ וללמוד באוניברסיטה רצינית ולא במכללה, אילו רק ניתנה להם האפשרות להתקבל לאוניברסיטה. הפתרון המתבקש הוא לתת לתלמידים את האפשרות, אבל הפיתרון הזה אפשרי רק אם המכללות במתכונתן הנוכחית והבזבזנית ייסגרו, ויוחלפו במספר מצומצם של אוניברסיטאות חדשות, או לחילופין - הרחבה של אוניברסיטאות קיימות. כלכלית, צעד כזה יחסוך מאות מיליוני שקלים, אשר מופנים כעת לתמיכה במוסדות שאין להם זכות קיום. אקדמית, הצעד יציל את כבודו של התואר האקדמי בישראל, בתנאי שילווה בבנייה-מחדש של סגל המרצים על סמך קריטריונים מדעיים אובייקטיביים, ובפיקוח הדוק על תוכנית הלימודים כך שתכלול יותר מתמטיקה והיסטוריה ופחות לוגיסטיקה ומלונאות.
סטודנטים ומרצים מהמכללות, אשר רואים באקדמיה תכלית ולא אמצעי, ישתלבו בהצלחה בכל מסגרת אוניברסיטאית שתבוא במקומן. מהאחרים כדאי שניפרד לשלום בהקדם, לטובת האקדמיה הישראלית.
ד"ר אמיר חצרוני מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל וב-Cornell University בארה"ב (הדברים שלעיל נכתבו על דעתו בלבד)
לפנייה לכתב/ת 
