שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לעם במשבר דרוש/ה מנהיג/ה*

    הכישורים: יכולת להכיל את מצוקות הקהילה, אורח חיים המשלב עשייה חברתית בהווה והיכרות עם העבר, פוטנציאל לגייס קשרים אישיים וכישורים לתועלת הכלל - ומודעות למשמעות התפקיד. לרגל אירועי "תיקון ליל רבין" של רשת בתי המדרש להתחדשות יהודית, שמונה פעילים קהילתיים כותבים מהי מנהיגות אישית בעיניהם. לתשומת לבם של הגולשים אהוד, עמיר ומשה ויועציהם

    * המשרה מיועדת לנשים וגברים כאחד

     

      

     

     


     

    עו"ד איתמר לפיד, המתגורר בשמשית ומוביל את הקהילה הלומדת ביישוב, משמש ב-12 השנים האחרונות כמרצה במדרשה באורנים . במסגרת פעילותו במדרשה הוא יזם ומרכז את פרויקט "מחוג" המוקדש לעריכת חגים וטקסים יהודיים, ואת פרויקט "כשרות חברתית" המספק תו תקן חברתי לעסקים באזור הצפון.

     

    "מה נדרש ממנהיג קהילתי בעת משבר? בכדי לענות על השאלה הזו אני פונה לרמב"ם, שבספר הזמנים שלו (אחד מתוך 14 ספרי הי"ד החזקה), מייחס תחת השם "הלכות תעניות" חלק נפרד לעתות משבר. התענית נועדה לאפשר התמודדות חברתית עם משברים שונים: מלחמות או מחלות, שיטפון, בצורת ומגוון אסונות אחרים. התענית היא ביטוי של מצב משברי ובמצב הזה - התפילה נראית אחרת. הרמב"ם מבקש לשרטט את דמותו של מוביל התפילה בשעה הזו, וכך הוא מתאר אותו:

     

    "איש שהוא רגיל בתפילה, ורגיל לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ומטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה. ולא יהיה בבניו ובבני ביתו וכל קרוביו והנלווים עליו, בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות. ולא יצא עליו שם רע בילדותו, שפל ברך, ומרוצה לעם" (הלכות תעניות, פרק רביעי, הלכה ד')

     

    ומה מזה אנחנו מבקשים היום למשברים שלנו?

     

    "איש שהוא רגיל". מנהיג של קהילה צריך להיות אדם רגיל. רגיל בתפילה, רגיל בתורה, בנביאים ובכתובים. הוא צריך להיות מורגל בשפת העומק של סביבתו, בשפה היומיומית, המדוברת.

    "ומטופל, ואין לו". שלוש מלים שמבטיחות כי המנהיג הוא שותף לקושי. על המנהיג להיות מטופל בילדים. עליו להיות מחובר אישית לקושי הקהילתי. ולא סתם מטופל, אלא מטופל ואין לו, כזה שמצבו הכלכלי לא מאפשר לו לטפל ביד אחת במשבר וביד שנייה למכור מניות. פשוט כי אין לו.

    "ויש לו יגיעה בשדה". המנהיג הוא איש של עבודה. איש של שטח. האם תישמע תפילתו לגשם של מי שאינו עובד אדמה?

    "ויהיה ביתו ריקן מן העבירות". אכן בקשה מסובכת. מנהיג נקי. ריק משחיתות, ממינויים פוליטיים, מעמותות קש ומהטרדות מיניות. הוא ובני ביתו.

    "ולא יצא עליו שם רע בילדותו". הרמב"ם הולך אחורה, עד לילדות. אנחנו מוכנים להתפשר גם על יום השחרור מצה"ל. שמות רעים היא דרישה לא קלה.

    "שפל ברך, ומרוצה לעם". מנהיג, בשעת משבר, צריך לדעת לרדת נמוך. להיות מוכן להשפיל עצמו. לדעת להקשיב לעם. במקום אפים גבוהים, אנחנו מבקשים ברכיים נמוכות.

     

    הרמב"ם הלך מאיתנו לפני 1,000 שנה. המשברים והמנהיגים רק מתחלפים מאז, הם לא נעלמים. מי שמחפש מנהיגות קהילתית אמיתית, מוזמן לחפש בין קווי המתאר של הרמב"ם את מרחב התכונות שהופכות אדם למנהיג בשעת משבר". 


     

     

    נירה נחליאל, ד"ר לביולוגיה מולקולרית ואם לחמישה, מתגוררת ביישוב הדתי מצפה נטופה. בוגרת התוכנית למנהיגות יהודית "תהודה"  של בית המדרש "קולות", במסגרתה הקימה לאחרונה את סניף אזור הצפון של "קולך" , ארגון פמיניסטי לנשים דתיות.

     

    "מנהיגות אישית ומנהיגות נשית: היכן הן מתחברות? היכן הן מתפצלות? מה מוסיפה המנהיגות הנשית למנהיגות אישית?

     

    כאשה הפועלת למען שינוי מקומן של נשים במרחב הדתי בקהילתן, שאלות אלה ארוגות עבורי זו בזו ובשבילֵי העשייה. שבילים שנסללים מהצורך בהובלה נחרצת לעבר המטרה מחד, ומדרכי פעולה מעצימות, שיתופיות, שקופות ודמוקרטיות מאידך. במהלך הדרך אני מוצאת לעתים שהשבילים מתפצלים בין שתי גישות אלה, ואני מנסה למזגן מחדש ולהרחיב את הדרך.

     

    מנהיגות השואפת לחולל שינוי בכלל, ובמקומן של נשים בעולם הדתי במיוחד, צריכה להיות מודעת למשמעות פעולתה, הנושאת בחוּבה פקיחת עיניים היכולה לסנוור, אובדן תמימות שאין ממנו דרך חזרה - ומחיר כואב לכל אלה. עליה להיות מודעת ואחראית, לדבוק בערכיה אך להבין את חששם של המתנגדים לשינוי

     ואת האיום שהם חשים, ואף לכבד את עמדתם וערכיהם. עליה לאפשר לכל-אחד ואחת לבחור את השביל המתאים לו ולה, וללכת בו בקצב המתאים מבלי לוותר על הליכתה שלה בשביליה.

     

    אתגרים אלה מורכבים שבעתיים במרחב קהילתי-יישובי קטן, בו נוספת לשאיפת השינוי שאיפה לשמירה על שלמות הקהילה. אנו נדרשים כל העת להבהיר ולהדגיש שחוסנה של הקהילה נמדד ביכולתה לאפשר פיצולי שבילים - לאפשר מגוון ביטויים לחבריה ולהכיל מענים שונים לצרכים מגוונים. שכן אין באמת דרך אחת לכולם, שכן רק ריבוי השבילים יכול לפרוץ דרכים חדשות. דרכים שירעננו, יפרו ויחזקו את הקהילה.

     

    לפעמים מסתבר שבשבילים הקיימים נפערו בורות, נערמו מכשולים, שהדרך נחסמת. לפעמים לא ניתן לתקן את השביל במקומו ויש צורך ב'מעקף', לפרוש הצדה ולפרוץ דרך חדשה, אחרת. לעתים יש לפרוש לזמן מה ולמשימות מסוימות מהקהילה, על-מנת לאפשר בה את שלא ניתן במצב הקיים. אך אל דאגה, בתום המעקף נשוב לשביל עם יכולות חדשות לחולל תיקון אמיתי". 


     

    קים שר, בן מצפה חרשים המתגורר כיום בשכונת קרית שלום בתל-אביב, עושה את שירותו הצבאי בגרעין נח"ל של בית המדרש "בינה" , מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית. במסגרת פרויקט "בינה בשכונה" שהוא מוביל, צעירים משכונות העיר לומדים  בישיבה חילונית ומקדישים את זמנם לעבודה קהילתית.

     

    "בעיניי, על מנהיג בתחום הקהילתי להוות מודל לאורח חיים שמכיל בתוכו שלושה עמודי תווך: הראשון הוא לימוד המתייחס להיסטוריה, לעבר ולשורשים, שממנו אפשר לפתח דיאלוג עם הזהות שלנו; השני הוא חיים בקבוצה או בקהילה על-מנת לחזור לתקופה של ערבות הדדית ולקיחת אחריות, אנטיתזה לחברה בת זמננו בה כל-אחד חי בתוך עצמו; השלישי הוא עשייה חברתית. שכן לא מספיק לדבר, צריך לפעול כל הזמן לשינוי גם ברמה הפוליטית והחינוכית.

     

    אחת התופעות המאפיינות את בני-הנוער והחברה הישראלית כולה הוא הריחוק והאדישות, תפיסה של "כל-אחד לעצמו" המגבילה את יכולת ההסתכלות מעבר להצלחה האישית. כשהתלמידים שאני מדריך אומרים לי שהמצב גרוע, שאין כסף ואין עתיד, אני מסביר להם שאי-אפשר לשנות מתוך תחושת ייאוש ומעורר את השאלה 'מה הערך המוסף בחיינו?'. ההיסטוריה מלמדת שאפשר לשנות את המציאות. הפוליטיקה לא מושחתת אלא המציאות שאנחנו אחראים לה.

     

    מנהיגות אמיתית צריכה לחיות את האידיאולוגיה שלה ולא להיות מרוחקת מהציבור. אבל אני מעודד מכך שאני מבחין בתנועה של אנשים שלוקחים אחריות ויוצרים מודל של סוליריות, בין היתר בשכונות דרום תל-אביב בהן אני פעיל, ובונים ביחד עם התושבים דיאלוג ומציאות אחרת". 


     

    נתנאל בוכניק הוא בוגר תוכנית "עמיתי צדק" של בית המדרש "ממזרח שמש" , מרכז למנהיגות יהודית-חברתית הפועל בירושלים, וכיום משמש כמנחה קבוצות במקום.

      

    "על-מנת לברר ולענות על השאלה 'מהי מנהיגות קהילתית?' בחרתי בפסוק שבעיני מיטיב לקפל במילים ספורות את התכונות העיקריות הנדרשות ממנהיג כזה: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב', פסוק 11).

     

    "וַיֵּצֵא". מנהיגות קהילתית דורשת יציאה מעצמנו, מחיינו הפרטיים, שפעמים כה רבות מושכים אותנו להתכנס פנימה. בעולם האינדיבידואליסטי שבו אנו חיים, אין זה כלל מובן מאליו שיש טעם לצאת, שיש למי ולמה לצאת. אולם בלי לצאת לא ניתן להנהיג.

    "אֶל אֶחָיו". היציאה בפני עצמה איננה מספיקה. השאלה היא לאן יוצאים? המנהיג צריך להרגיש שהאנשים אליהם הוא יוצא הם אחיו. גם המושג אחי הפך להיות זול בימינו, כל-אחד הוא 'אח שלי' או 'אח שלו', ולכן הרגשת האחווה איננה נמדדת במילים אלא במציאות החיים. על המנהיג הקהילתי לחיות בתוך קהילתו, לחוש את דופק חייה, להזדהות עם סבלותיה, לשמוח את שמחותיה ולהצטער את צערה. 

    "וַיַּרְא". לעתים כה קרובות אנחנו יוצאים, אך האם אנחנו רואים? מנהיג קהילתי נדרש לרצות לראות, גם אם מדובר בְּסִבְלֹתָם. חוש הראייה של המנהיג צריך להיות מפותח, לחדור מתחת למעטה החיצוני שלא פעם אינו אלא מסכה שאותה צריך להסיר.

     

    אך גם לאחר שיצאנו וראינו אין זה מספיק. נדרשת גם פעולה ביחס למציאות שבדרך-כלל, אם לא תמיד, דורשת תיקון. הרב משה כלפון הכהן (1874 עד 1950), רבה הראשי של ג'רבא שהיה ידוע ברגישותו הרבה לקידום השכבות החלשות בקהילה, כותב בספרו "דרכי משה" על פסוק זה: "ומזה ילמד כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל את אחיו מיד עושקיהם נפש. ולעשות כל טצדקי (השתדלות) שאפשר להקריב את משפטם לפני הממשלה... בטרם תטרף השעה על הנעשק והנרדף. ואם אי אפשר זה יעמיד ויעכב את הדבר בכל מה שיש בו מן האפשרות של ההצלה".

     

    המנהיג אחראי על ובפני קהילתו, קהילה קהילה וצרכיה. יש ונדרשת הגנה ויש ונדרש ייצוג. לעתים מספיק חיזוק, אך לעולם על המנהיג לשאוף לקדם את קהילתו כך שלא תישאר תלויה בו. זאת ניתן לעשות בעיקר על-ידי חינוך ואמונה אמיתית ביכולתם ובעוצמתם של חברי הקהילה.

     

    ב"ממזרח שמש" נלמדות סוגיות יהודיות-חברתיות תוך ניסיון לחילוץ עקרון מוסרי מנחה, מתוך אמונה שיהדותנו מחייבת אותנו לאחריות חברתית. לאחר חמש שנות מגורים, מעורבות חברתית וקהילתית והנחיית קבוצות בשכונת הקטמונים בירושלים, נדמה לי שהעקרונות שחולצו מן הפסוק והפרשנויות לגביו, מהווים בסיס חזק למנהיגות קהילתית וסימני דרך לשואפים אליה". 


     

    תגית חן, חברת מושב פארן, משמשת כמנחת קבוצות מטעם "מכון אדלר", מתנדבת ב"מרכז סיוע לנשים נפגעות אלימות" בבאר-שבע ("מסל"ן") ופעילה בבית המדרש "במידבר" .

     

    "הפעילות שלי מגיעה ממקום של אכפתיות והיא מונעת על-ידיו. אני בת קיבוץ וכל חיי חייתי בקהילה שהערבות ההדדית היתה חלק בלתי נפרד ממנה, קהילה בה אנשים תרמו מזמנם החופשי לפי כישורים ויכולותיהם.

     

    בעיניי, החיים בקהילה מחייבים כל-אחד מחבריה לתרום את חלקו. ההתנדבות אמנם משרתת אינטרס אישי, עונה על צורך כלשהו הפועם בלבם של אנשים, אבל היא נובעת מלקיחת אחריות ציבורית. במקרה שלי היא מספקת תועלת אישית וגם משרתת את הציבור. כאשר את מסייעת להיטיב עם הקהילה למעשה את עוזרת לעצמך.

     

    ביישוב כמו פארן, המרוחק כל-כך מהמרכז, המעורבות החברתית תורמת במישרין לשיפור איכות החיים שלי עצמי קודם - וגם לשיפור איכות חייהם של האחרים".


     

    רבקה דהן, תושבת ירוחם, עובדת במפעל מתכת ופעילה בבית המדרש היוצר "במידבר"  שם היא מבילה פרויקטים חברתיים. במקביל היא משמשת כיו"רית "העמותה לסינגור קהילתי" בבאר-שבע, לאחר שהתנדבה במסגרתה שנים רבות.

     

    "מנהיגות אישית-קהילתית מתחילה בראש ובראשונה באופיו של ה'מנהיג', בחומרים שמהם הוא עשוי: עד כמה הוא מוכן להכיל את האנשים איתם הוא עובד, עד כמה הוא מוכן לתת לכל-אחד מרחב נשימה והתבטאות, עד כמה הוא יודע להעריך, לפרגן, לעודד, לתמוך - והכי חשוב לדעתי - לעזור להם לגדול ולהתפתח.

     

    מטבעו, האדם מרגיש מאוים כאשר מישהו טוב ממנו עובד לצדו, ישנה תחרות סמויה ולעתים אף גלויה שמעכירה את האווירה ויוצרת מתחים. לצערנו, היו מקרים שבהם בעקבות חוסר סבלנות ומוכנות לקבל את האחר, הדברים הגיעו לכדי אלימות קשה.

     

    אני מאמינה במשפט "אדם מדליק נר בנר, זה דולק וזה אינו חסר". אם אנשים ישכילו להבין זאת העולם יואר באלפי נרות זוהרים. במדינה שלנו יש סוג מסוים של אנשים שלהם נוח מאוד נוח לקטר ולהתלונן על כל מה שקורה מסביב. גם בביתם, עם בני משפחתם, הם מאשימים את כולם חוץ מאשר את עצמם. הם לא מוכנים לקחת אחריות על מעשיהם, מבחינתם הם תמיד בסדר וכל השאר אינם כאלה.

     

    האנשים הללו מרגישים שמשקרים להם, שעובדים עליהם, שדופקים אותם, ואין להם כלל אמון בבני אדם. חלק מהם נוטים לעשות הכללות עדתיות, פוליטיות וכדומה. עד שהם לא יעצרו לרגע, יקחו צעד אחורה ויתבוננו פנימה, יעשו חשבון נפש עם עצמם, יבדקו איפה הם לא היו בסדר, איפה הם יכולים להשתפר, לתרום, לעזור לחלשים מהם - המצב לא ישתנה.

     

    הייתי רוצה לסיים עם משפט נוסף שאני אוהבת: "ישנן אלף דרכים לגרום למריבה, ויש רק דרך אחת ויחידה למנוע אותה. קוראים לה אהבה". 


     

    דינה לי, בוגרת המכללה העברית "עלמא" , הקימה ומנהלת את בית הקפה הערבי-יהודי יאפא ביפו. במקום נערכים אירועי לימוד ותרבות והוא משמש גם כחנות ספרים בעברית ובערבית - הראשונה הפועלת בעיר מאז שנת 1948.

     

    "יש חשיבות לתחושת המציאות העצמית של כל-אחד מאיתנו. כיוון שהמציאות החיצונית כוללת התרחשויות שמאורגנות במידה רבה בצורה פוליטית, יש חשיבות למשמעות התפיסה הפוליטית. במציאות שלי אנשים רוצים להכיר ולהתייחס בצורה פתוחה וגלויה לתרבות השכנה, ואני מאמינה שהמעבר בין התרבויות אפשרי וחשוב.

     

    המעורבות שלי החלה ברצון לקשור קשרים עם שכניי הערבים ולהכירם, ולכן הקמת בית הקפה וחנות הספרים נתפסים בעיניי כמעשה הכי נורמלי שייתכן. איך אפשר לחיות בארץ מבלי להכיר בממד היומיומי את הערבים? כיום אינני מסתפקת רק בהכרת מנהגיהם ותרבותם. המעורבות אפשרה לי לספק לשכנים הערבים כלים ויכולות שלא תמיד היו בידיהם. לשלוח פקס, ליצור קשר עם הרשויות ועוד, ועם הזמן מצאתי את עצמי הופכת למעין לשכת קשר.

     

    לדעתי, מנהיג יכול למצוא את עצמו רותם כישורים וקשרים במערכת הקהילתית לתועלת הכלל. וככלל, אני מאמינה שיש חשיבות גם בפעילות ספונטנית ולאו דווקא מאורגנת כדי ליצור סביבה טובה יותר". 

     

     

    • תיקון ליל רבין, ראשון 29.10 עד שלישי 7.11, בתי מדרש בכל רחבי הארץ. לפרטים על מועדי האירועים התקשרו 02-5619436 או לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ערוץ 1
    "ומטופל ואין לו". עצרת לזכר רבין
    צילום: ערוץ 1
    צילום: דודו פריד
    "יציאה מעצמנו". כרזת מחאה
    צילום: דודו פריד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים