כדאי למחזר - אך יותר כדאי לייצר פחות פסולת

בישראל נוצרים מדי שנה כארבעה מיליוני טונות של פסולת ביתית ומסחרית (מבלי להביא בחשבון פסולת חקלאית, פסולת תעשייתית, 250,000 טונות פסולת מסוכנת ו-7.5 מיליוני טונות פסולת בניין ועודפי עפר). הפסולת מוטמנת, ברובה הגדול, בקרקע, ורק מיעוטה ממוחזר. תכנית האב לטיפול בפסולת שהושלמה לאחרונה צופה שכבר בשנת 2014 יהיה בישראל מחסור בקרקע להטמנה.

על פי סקר הרכב האשפה הארצי לשנת 2004, כל אדם בישראל מייצר בממוצע 1.6 קילוגרם פסולת ביתית ביום, שהם למעלה מחצי טון בשנה. האם זה הרבה? האם זה מעט? מהי משמעותם של נתונים אלה? האם ניתן לצייר את המגמות של משק הפסולת, להבין את כיוון התפתחותן ולקבוע יעדי מדיניות ברורים? דומני שהמפתח להבנת סוגיית הפסולת נעוץ בהכרה בכך שהשיטה הטובה ביותר לטפל בפסולת היא לטפל בה בטרם היותה פסולת.

במה דברים אמורים? חומרי הפסולת נפלטים כתוצרי לוואי בלתי רצויים של הפעילות האנושית. משנוצרה הפסולת, אנו מנסים להיפטר ממנה בדרך הזולה והפחות מטרידה האפשרית. אך מסתבר שכל שיטות הטיפול בפסולת (הטמנה, שרפה ואפילו מִחזור) דורשות משאבים (בעיקר אנרגיה) ורובן אף כרוכות בפליטת פסולת שניונית וזיהום נוסף. משמעות הדבר היא, שהטיפול בפסולת תורם אף הוא לעומס הסביבתי ומגדיל את הלחץ הסביבתי על בתי-גידול ועל סביבת החיים האנושית.

הפחתה במקור

נחזור למספרים, וננסה ללמוד מהם דבר-מה. כמות הפסולת בישראל גדלה בהתמדה, הן בכמותה הכללית והן בכמות הפסולת לאדם. לפיכך, הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא להפוך את המגמה, ולהפחית את כמות הפסולת הנוצרת בכל שנה. הפחתה זו משמעה טיפול בפסולת בטרם היותה פסולת, כלומר פחות אריזות, פחות ניילונים, פחות קרטונים, פחות פלסטיקה, פחות אלקטרוניקה וכן הלאה. זוהי משימה נכבדה ביותר, והפעולה העיקרית להגשמתה צריכה להיות מכוונת אל שלב הייצור. תפקידן של הרשויות המקומיות בעניין זה הוא מוגבל, אך לצרכנים תפקיד משמעותי ביצירת השינוי, בדחיית אריזות מיותרות ובמיתון הצריכה העודפת. צרכן הקונה גביע יוגורט יוותר עם האריזה בידו בגמר השימוש. יצור אריזה קלה וחסכונית בחומר יותיר, לפיכך, פחות פסולת. היצרן גם יכול לייצר אריזה המותאמת לשימוש חוזר, ולתרום גם בכך להפחתת כמות הפסולת.

מבחינות רבות, יעד ההפחתה הוא קשה להשגה, מאחר שהוא מנוגד לאופיה של חברת השפע ולמגמת ייצור-היתר ומבול הצריכה, המוצגים באור חיובי ונתפשים כהכרחיים להמשך הצמיחה. מכיוון שהקשר הקיים בין צמיחה כלכלית לגידול בכמות הפסולת הוא בעייתי ביותר, יש לנסח יעד זה גם במילים אחרות: ניתוק הקשר בין צמיחה לבין גידול בכמות הפסולת. צמיחה בריאה היא צמיחה בלא פסולת. בכמה מארצות אירופה כבר משיגים יעד זה.

הגדילה לעשות קנברה, בירת אוסטרליה (300,000 תושבים), שקבעה לה למטרה להיות עיר בלא פסולת בשנת 2010. התכנית היא למצוא לכל חומרי הפסולת שימוש נוסף, מטיפול בחומר האורגני בחצר הבית (בלא מתן אפשרות להשליכו לפח) ועד לניצול מרבי של חומרי גלם ממוחזרים. הטמנת הפסולת אמורה להיפסק.

הפערים הגדולים בכמות הפסולת לאדם ברשויות המקומיות השונות מלמדים על חשיבותו הרבה של ניתוק קשר זה. על פי נתוני 2004, בסביון מייצר כל אדם 4.59 ק"ג פסולת ביום, ואילו ברהט שבנגב - 0.32 ק"ג ביום בממוצע.

טיפול במעלה הזרם

התפישה המרכזית המנחה את יעד ההפחתה במקור היא טיפול במעלה הזרם, באמצעות החלת "אחריות היצרן המורחבת". הכלי העיקרי להגשמת תפישה זו הוא חקיקה המתמרצת את התעשייה לפעול לצמצום במקור. ניסיון השנים ומאות מחקרים הוכיחו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי תכניות רשות (וולונטריות) אינן הדרך לפתרון. המטרה תושג, בראש ובראשונה, באמצעות חקיקה המטילה חובות ברורים וקובעת לשוק כללי משחק חדשים. אני אומר זאת בצער, משום שדרך החינוך והשכנוע היא דרך אנושית וראויה יותר ואל לנו להרפות ממנה, אולם יש לבנותה על תשתית של תקינה וחקיקה.

ניקח לדוגמה את סוגיית הפסולת האלקטרונית. כמותה מוערכת בכ–100,000 טון לשנה בישראל, והיא גדלה בקצב גדול פי שלושה מזה של הפסולת הביתית. פנייה לציבור בלשון חינוכית לא תועיל כאן רבות. כאשר המדפסת חדלה לפעול שנה לאחר קנייתה ורכישת מדפסת חדשה זולה מתיקון הישנה, אזי נקנה מן הסתם מדפסת חדשה, וזו שנקנתה רק לפני שנה תהפוך לפסולת. לעומת זאת, הטלת חובה על היצרנים לאסוף ולמחזר את מוצריהם תגרום להם לייצר מוצרים בני-קיימא, בעלי אורך חיים רב יותר, וכך תקטן כמות הפסולת המיוצרת. כך גם ישתנו דפוסי הייצור, המכוונים כולם למכור עוד ועוד, בלא התחשבות בפסולת ובזיהום הנוצרים. כאן עלינו לציין בצער כי מדיניות המשרד להגנת הסביבה איננה נוטה לכיוון זה, ורוב משאביו מופנים לטיפול במורד זרם הפסולת הגואה.

בכתבה הבאה: המעגל השני - השבה.

גלעד אוסטרובסקי הוא מדען פסולת ומחזור במחלקה המדעית בעמותת אדם טבע ודין. מתמחה במדיניות לניהול משק הפסולת ושימור משאבים. בעל תואר שני במדיניות ותכנון סביבתי, האוניברסיטה העברית.