נא להכיר: סופר נני תוצרת הארץ

רגע לפני שעולה הסדרה הבריטית המצליחה בגרסה הישראלית שלה, מודה מיכל דליות (הנני הנבחרת) שלהיכנס לנעליה של הסופר נני זוהי משימה מרתקת, מאתגרת ומלאת סיפוק. דליות, שרגילה לפגוש את ההורים שבאים למפגשי ההנחיה של מכון אדלר, נכנסה אליהם הביתה ממש: "פתאום, מעבר לדיווח של ההורים, שמעתי וראיתי גם את הילדים. נזקקתי פחות לשאלות. ראיתי את הכול. המפגש בבית, בסביבה הטבעית של המשפחה, מאפשר תמונת מצב רחבה. אפשר לראות יותר ניואנסים בתגובות, אפשר לחוות את כל טווח ההתמודדויות של בני המשפחה - גדולים וקטנים".

לא מענישה

מיכל דליות, מנהלת ביה"ס להורים במכון "אדלר", נבחרה להיכנס לתפקיד הנני הישראלית. היא בעלת 15 שנות ניסיון בחינוך הורים וגידול ילדים, יש לה חוקים מאוד ברורים ואם לא עושים מה שהיא אומרת, אז... היא יודעת לעמוד על שלה. אה, ושלא כמו הנני הבריטית - לה גם יש ילדים משלה.

אז עכשיו יגיעו למפגשי הדרכה עם קלטת וידיאו?

"לא. בגלל שיש הבדל בין הדרכה לייעוץ שהוא ממש בתוך המשפחה. הכניסה שלי לבית אפשרה לי לעמוד מקרוב על הדינאמיקה המיוחדת של בני הבית. ראיתי את המבטים שהם מחליפים ביניהם בזמן אמת, את שפת הגוף שלהם ברגעים של דילמה או משבר. יכולתי לראות איך כל אחד מהילדים מגיב. כשהורים מגיעים למכון, זה שונה לגמרי. כי אני מקבלת את כל התמונה מהפרספקטיבה שלהם. בתוך נעלי הסופר נני יש קודם כל את מה שאני רואה בעצמי".  

אז מה ההבדל בינך ובין הנני המקורית, חוץ מהמבטא הבריטי?

"עוד כשראיתי את המקור, הדבר הראשון שהיה לי ברור הוא שאני לא מענישה. אין שטיח ואין מדרגה ואין עונש. כי התיאוריה שלי, התיאוריה האדלריאנית, אומרת שאם תעניש את הילד, תשפיל אותו, לא תזכה לקבל שיתוף פעולה והרמוניה. ולשם אנחנו הרי רוצים להגיע בחינוך".

דליות מאמינה שעונשים הם לא כלי אפקטיבי בחינוך. "מה שאני מלמדת זה איך להגיב למעשה ה'לא טוב' או למעשה הלא רצוי של הילד, כדי להציב גבולות וללמד ערכים. אין ספק שזו דרך קשה יותר והיא תלוית מצב. כלומר, יש תגובות שונות שנגזרות ממצבים שונים, אבל מה שמשותף לכל התגובות ההוריות האלה הן שהן באות מתוך כבוד לזולת, גם אם מדובר בילד קטן. ברור שאנחנו כהורים מגיבים למעשים או התנהגויות שלא מקובלות עלינו, אבל התגובה שלנו היא לא שלילה של זכות כמו 'לא תראה טלוויזיה'. עונש מביא לשקט תעשייתי ותגובה צריכה להיות רלוונטית למעשה. עונש לא מחנך לשינוי והוא לא מטמיע את ההתנהגות החיובית הרצויה".

ההורים מרוצים

לדליות חשוב לחנך הורים שילמדו את ילדיהם שמעשים גוררים תוצאות טבעיות. "אנחנו לא ניתן לילד להסתכן או לשאת בעצמו בתוצאה מסוכנת של מעשה חסר זהירות, אבל אנחנו נלמד אותו שהוא לא יזכה לתשומת לב או התייחסות כשהוא מנסה להשיג אותה בדרכים שליליות".

בפרק הספיישל של הסדרה, שישודר הערב בשעה 21:00 בקשת, נראה הבן הצעיר של משפחת אינגבר כשהוא מכה ומאיים על אביו, אסף. "המטרה שלי הייתה להביא אותו למצב

שבו לא יהיה כדאי לו לפנות בטון כזה, שהוא ילמד שפניה מן הסוג הזה תשיג תוצאה הפוכה". מספרת דליות. לכן הנחיתי את ההורים להתעלם מהילד כשהוא פונה אליהם בטון ובמלים שלא מקובלות עליהם. וכך, במקום להשיג תשומת לב ושיחה, הילד זוכה לעשר דקות (!) של חוסר זמינות מצד ההורים".

אם תדברו עם רינה אינגבר, האמא של תומר (4) ואורי (8) היא תגיד לכם שהסופר נני דליות הכניסה לחיים שלהם כבמטה קסם, שקט, גבולות ברורים וכלים חינוכיים, "שעדיין תלויים אצלי על הדלת. אחרי שהתרגלתי שהילדים הולכים לישון ב-11 בלילה במיטה שלי, ואני נאלצת להירדם בסלון, קרה לי נס כשדליות נכנסה הביתה והסבירה לי איך אפשר לגרום לכך שלי ולאסף, בעלי, יהיו ערבים פנויים שמתחילים בתשע בערב ושחדר השינה יחזור להיות הפינה שלנו".

אינגבר מספרת שיום אחד היא ראתה מודעה שמחפשים משפחות לתכנית ריאלטי בטלוויזיה. "לא חשבתי פעמיים ופניתי לצוות. הצגתי את הבעיות שלנו, את הרגלי השינה של הילדים ואת הסירוב של אורי להכין לבד שיעורים. הרגשתי חסרת אונים. פחדנו להתמודד עם הקושי הזה וזה הפך למפלצתי".

בתום שלושה ימי צפייה מקרוב ניתחה דליות את הנקודות החלשות והחזקות של המשפחה. "מאותו רגע היא עשתה מהפך", מספרת אינגבר. "היא הציגה חוקים חדשים וקבועים וקבעה סדר יום ברור שמתאים לנו. בבת אחת היא שחררה אותנו מהדפוסים המקולקלים שלנו".

מלבד לוח החוקים שתלוי עד היום בבית המשפחה, דליות איתרה שההורים פונים לילדים בהוראות שנגמרות בסימן שאלה. "אני נהגתי לומר, למשל, 'אורי, תכין שיעורים. טוב?'" מספרת אמא רינה, "וסופר נני שיחררה אותי מנימת ההיסוס".

מכונית קרייזלר ולפטופ

הסופר נני, בכבודה ובעצמה משייטת בין המשפחות בתוך מכונית קרייזלר כחולה ומבריקה כשהיא ישובה במושב האחורי ועל ברכיה לפטופ יודע כל... היא מספרת שבמהלך צילומי פרקי

הסדרה היא גילתה מחדש ש"המשפחות הישראליות יודעות לשים את האצבע על הקושי. ההורים יודעים להגיד כשמשהו לא בסדר. הם יודעים לקחת אחריות על ה'משהו' הזה'. אני חושבת שזה מעיד על המון חוזק. ההורים של היום יודעים מהי סמכות הורית, הם רק לא יודעים כיצד להוציא אותה אל הפועל. הם מחוברים לרעיון של סמכות, אבל הם לא יודעים איך לתרגם אותו".

יש הבדלים בין האופן שבו קיבלו האבות את הסופרנני לעומת איך שקיבלו אותה האמהות?

"כאן אנחנו לא מאוד שונים מהבריטים. אצל האבות ראיתי יותר התנגדות. האמהות יותר מתמסרות. קל להן יותר להגיד 'אני בבעיה' או 'אני זקוקה לעזרה'. אבות היו כנראה ממשיכים להתנהל באותה צורה, להרגיש שהם הולכים לאיבוד ולא לעצור בצד כדי לשאול משהו על הכיוון", היא מוסיפה בחיוך.

כשאני מספרת לה שאומרים עליה שיש לה מטה קסמים, היא ממהרת להבהיר ש"השינוי באמת קורה בן רגע, אבל לפניו יש עבודה קשה. ההשפעה, באמת, מתגמלת וקסומה. שינוי שכזה משפיע במעגלים רחבים קודם כל על היחסים בין כל בני המשפחה, בין ההורים והילדים, בין הילדים לבין עצמם ובין ההורים לבין עצמם. נוצרים ונבנים מודלים של זוגיות הרמונית. זה משפיע, כמובן, על המשפחה המורחבת, על מסגרות החינוך של הילדים ואפילו על יחסי העבודה של ההורים. השינוי הקטן הזה עושה הרבה גלים. כאן הקסם".