קונים את עולמם?
היום הבינלאומי ללא קניות, שמצוין היום ברחבי העולם, פסח גם השנה על ישראל, אבל מספק הזדמנות להרהורים על הפועלים שהודחו מהילולת הצריכה - ועל המהות המקורית של יום השבת
| כל הימים הם יום ללא קניות / ניר נאדר |  | השבת - יום חירות מקניות / שמואל חן | | | | |
"אנחנו שרידים מבולגנים של תרבות הנגד - מה שנותר מן הדחף המהפכני של "אווירת סוף האלף הנכאה של הפוסטמודרניזם", שעל-פיה המהפכנות כבר אינה אפשרית. אנחנו חולקים זעם מוחץ כלפי הקפיטליזם הצרכני, ותחושה מעורפלת שהגיעה שעתנו לפעול ככוח קולקטיבי. ברמה הכי פשוטה, אנחנו קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שוויתרו על החלום האמריקאי" (מתוך גב הספר "שיבוש תרבות" מאת קאלה לאסן)
23 בנובמבר 2006, 05:15, "הקניון"
בשש בבוקר עשינו את דרכנו מתל-אביב אל "הקניון". ג'מאל שקיבל את פנינו בכניסה הפטיר בשקט שאיחרנו כי הפועלים כבר יצאו לחפש עבודה. הרגענו אותו, ואמרנו שהיום אנחנו מעונינים לצלם את הניסיון האחרון עד כה לסגור את הקניון בפני דייריו. כבר למעלה משנה שאנחנו, הבמאי יונתן, הצלם אבנר ואנוכי, מפיקים את "שש קומות של גיהנום", סרט אודות המקום ויושביו, שנוצר בעקבות סרט קצר שהפקנו בעבר בשם "הקניון".
הקניון הוא מבנה תת קרקעי בן שש קומות המצוי באחת הצמתים המרכזיים ביותר בגוש דן, ומשמש בשנתיים האחרונות אלפי פועלים פלסטינים מהגדה המערבית כבית לכל דבר. למרות שמעל המבנה התת קרקעי לא מצוי דבר לבד מיסודות בטון שנראים כמו מצבות עזובות, מכנים אותו דייריו "הקניון". השמועה אומרת שגם כאן היה צריך להיבנות היכל צרכנות, אבל זה לא קרה.
למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של בעלי המקום והמשטרה לפנות את המקום מיושביו, הם נצמדים אליו. אין להם ברירה. בגדה אין עבודה ובתל-אביב יש להם ביקוש. על-אף המעצרים, המכות, פצצות ההלם שנזרקות לחלל והפשיטות המשטרתיות שבסיומן יושבי המקום מועלים על אוטובוסים ומושלכים אל מעבר למחסומי גדר ההפרדה, הפועלים תמיד שבים. הם פוערים בקניון פתח חדש, פתח אל העתיד העגום שלהם. לצערם אין להם מה להפסיד.
עושים שריר מול התאגידים
חנוקים מחוסר אוויר ומצחנת הצרכים האנושיים שפזורים בו, עלינו סוף-סוף ממעמקי הקניון בתום שעת הצילומים הראשונה. ג'מאל כבר היה בדרך לחפש את מזלו בשוק העבודה התל-אביבי. מגג הקניון אפשר היה להשקיף על המציאות של פועל שכל יום בחייו הוא יום ללא קניות. אפשר היה לדמיין את הפועלים העניים, נטולי הרכב, שמתקשים להגיע למרכזי הקניות ובלאו הכי נעדרי כסף לבזבז בהם. פועלים שכל עלייה במחיר הלחם מצמצמת את תקציב המחייה שלהם ומעמיקה את מאבקם לשרוד. פועלים שהולכים לשוק כדי לקנות בזול ובגיל 50, כש'נגמר להם הגב' מעבודת הבניין, הם נזרקים מיואשים לפח האשפה של ההיסטוריה.
נכון, אצל הפועלים קיימת משאת נפש להגיע לשם, אל היכל הצרכנות. מערכת החינוך המרכזית כיום, עולם הפרסום והמדיה שנשלטת על-ידי בעלי ההון, עוסקת בשטיפת מוח יומיומית. הפועל הפשוט רוצה נייקי, ג'ינס ממותג ופלפון מהדור השלישי. בשביל הפועל העני שנזרק החוצה מהשיטה הקפיטליסטית ומואשם בהיותו טפיל, הכוכב הנולד של סלקום הוא דרך להיחלץ ממצבו.
את הפועלים העניים מעסיקה השאלה כיצד יאכלו, כשהתזונה שלהם כרוכה במחלות כמו סכרת ומשקל יתר. הדבר הממשי לו הם זקוקים יותר מכל היא מסגרת שתארגן אותם, תשיב את הזכויות שמגיעות להם, תשיג עבודה ראויה בתנאי שכר הוגנים ותזקוף את גבם. לעומתם, נקעה נפשם של "השרידים
המבולגנים של תרבות הנגד" מתת-התרבות הברברית שהתפתחה במדיה, בשלטון, בחברה ובתרבות. הם חושבים כיצד יוכלו להציל את נפשם מהשיטה. הם עסוקים באכילת מזון בריאות וביצירת אלטרנטיבות אוטונומיות המנותקות מחייהם של פועלים.
קשה לראות בשיבושי התרבות למיניהם ובימים ללא קניות "מלחמה כנגד השיטה הצרכנית". בסך-הכל מדובר בהבעת חוסר שביעות רצון ועשיית שריר אל מול התאגידים. שבירת החלונות של סניף מקדונלד'ס היא מעשה ונדליזם הנובע מתיסכול, וממילא הביטוח כבר ישלם עליו.
שני המעמדות השונים הם שני המעגלים של השיטה הקפיטליסטית. מחד הפועלים הנאבקים להתארגן ולהשיג זכויות ממשיות, מאידך מתנגדי השיטה בני מעמד הביניים שאינם רוצים להיות חלק מהחלום האמריקני. אבל זה כבר מזמן אינו חלום, אלא מציאות מבעיתה של מיליוני פועלים ומובטלים. כדי להילחם בו ובשיטה הדורסנית שעומדת מאחוריו אי-אפשר לסמוך על "שרידים מבולגנים של תרבות הנגד", ועל "תחושה מעורפלת שהגיעה השעה לפעול ככוח קולקטיבי". אלטרנטיבה חברתית-פוליטית הדוגלת בשוויון חייבת להיות מאורגנת וברורה. לעת עתה מדובר בשני מאבקים שונים.
23 בנובמבר 2006, 11:15, "הקניון"
ג'מאל מתקשר. המשטרה עצרה אותו בדרך לפגישה עם הבוס שלו. מתא המעצר בתחנת המשטרה ברמת-גן הוא מנסה לחשב את ימי העבודה האבודים, את הכסף שיפסיד בדרך הארוכה שיעשה אל כפרו הכלוא מאחורי חומת ההפרדה. הוא גם חושב על התינוקת הקטנה שלו, שתיוולד בעוד חודשיים, אינשאללה, לאבא פועל שמביא את המשכורת מישראל. לכן הוא גר בקניון.
שליחות המציעה אלטרנטיבה
היום מצוין יום ללא קניות. הזעם המוצדק וההתנגדות של רבים לקפיטליזם האכזרי בעידן הגלובליזציה הולידה את היום הזה. משני צדי מתרס הצרכנות ניצבים בעלי האפשרויות הכלכליות: מצד אחד אלו שמעדיפים לקנות, מהצד השני אלו שמעדיפים שלא. אולם מחוץ לשדה הקרב העקוב מסחורות נמצאים הקורבנות האמיתיים של השיטה, פועלי הדחק. היצרנים האמיתיים של מוצרי הצריכה השנויים במחלוקת. להם אין אפשרות להחליט. מעמדם הכלכלי מונע מהם את הפריבילגיה הזו.
המשימה המרכזית של החפצים בשינוי חברתי אמיתי, היא לחבר את מתנגדי הקניות בעלי האפשרויות שוויתרו על החלום האמריקני עם הפועלים חסרי האפשרויות. כך תוכל ההתנגדות לשיטה הקפיטליסטית לקבל אופי של שליחות המציעה אלטרנטיבה. בפועל הדבר עדיין לא קורה.
היום, כשאלך, כהרגלי וכמעשה אבותיי מזה למעלה מ-3,000 שנה, לקנות (ללקוט) את החלות (המן) לשבת, אזכר בשיעורו הראשון של בורא עולם לאבותינו בעניין. ומעשה שהיה כך היה. עם ישראל, עם רעבתן, קשה עורף וגם 'קוטר' לא קטן, החל בקיטוריו הרגילים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות ט"ז, פסוק ג). כן, תמיד באמריקה... אופס, תמיד במצרים היה טוב יותר. על-מנת להמחיש את גודל האבסורד, נזכיר כי התלונה הזו הושמעה 45 יום בלבד לאחר שעם ישראל שוחרר מעבדות בת 210 שנים במצרים.
הקב"ה ידע עם מי יש לו עסק והבטיח לעמו הנרגן חיים קלים. "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא" (שמות ט"ז, פסוק ד). אתם קולטים? בלי לעבוד, בלי מס הכנסה. לחם מן השמים. ומה צריך לעשות? בסך-הכל העם התבקש לנהל תרבות צריכה הגיונית. ולקטו דבר יום ביומו, כך מצווה הבורא המוסיף, לאור ניסיונו עם אנשיו תאבי הקניונים והמותגים.
הקב"ה המציא את המן שטעמו כטעם צפיחית בדבש, וכל מה שצריך היה לעשות הוא לאסוף אותו מדי בוקר ולא להגזים בצריכה מופרזת של המאכל המופלא. כל משפחה היתה אמורה לאסוף את מה שהיא צריכה בדיוק. "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ" (שמות ט"ז, פסוק ט"ז). ואכן, הממושמעים אספו את הכמות הנדרשת. עד-כדי-כך היתה הצריכה מחושבת, כזו שאינה משחיתה מזון לריק, שמשה ציווה על העם לא להותיר ממנו דבר.
אבל התורה מספרת שהיו כאלו שלא הסתפקו בצריכה מדויקת, אלא בחרו ללקוט כמויות עודפות. התוצאה השלילית של מעשה זה היתה מידית, "וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ" (שמות ט"ז, פסוק כ).
צריכה גרגרנית סופה להבאיש
רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בגרמניה של המאה ה-19, פירש את הסיפור המקראי על השיעור הראשון שמנחיל הקב"ה לאלו שלא הצליחו להטמיע את תרבות הצריכה העברית הראויה. "ניסיונו של העם, בלקטו את המן ששת ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית והנחיל לו בקשר לכך לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות. מגונות הן מידות העצלות, רדיפת הבצע, הקמצנות וקטנות האמונה המנוונת; משובחות הן מידת החריצות, ההסתפקות במועט, תכונת אדם השמח בחלקו ונהנה ממנו, בוטח בה' ומשליך עליו את יהבו". זהו, על-פיו, המסר המועבר לעם באמצעות התולעים הקטנות שנגסו בלחם המותרות. הצריכה חייבת להיות במידה, וצריכה עודפת וגרגרנית סופה להבאיש מתולעים.
אבל השיעור אינו נעצר בכך. עוד במדבר החל הבורא להעביר את המסר שהשבת היא יום ללא קניות. לפני השבת הוא הבטיח מראש כי ביום השישי יוכל העם ללקוט כמות כפולה שלא תתקלקל. "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות ט"ז פסוק ה'). החכמים ליקטו לחם משנה למרות שכנראה עדיין לא נצטוו את כל מצוות השבת. מסיבה זו הצעד הבא שלהם היה לברר עם משה מה הם אמורים לעשות בשבת. ואז, בסבלנות מופלאה, מבאר להם משה כי "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה--שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר" (שמות כ"ג פסוק כ"ג). הנה עכשיו מצווים בני האדם ליצור שבתון ממלאכה על-מנת להפנים את משמעות היום.
והנה בשבת, כמובטח, המן לא הבאיש. אבל אם חשבנו שלאחר שיעור התולעים הראשון לא יהיו גרגרנים קטני אמונה שייצאו בשבת ללקוט מן - טעינו. חסידי תרבות הצריכה הקדמונים לא עמדו ביצר שהמצרים טבעו בהם במשך למעלה מ-200 שנים. הם אמנם השתחררו מכבלי העבדות הפיזית, אך בנשמתם כבר פעפעה העבדות הנפשית, זו הכובלת את האדם למחשבה שטובתו תלויה ביכולת הצריכה שלו. במקום לראות את השבת כיום בו הם יכולים להיות משוחררים מצריכה יצאו קטני האמונה לחפש את המן שלא היה בנמצא. אנשים אלו לא הפנימו כי השבת היא יום החירות שלהם מצריכה - יום ללא קניות.
היטיב לסכם זאת הרב ד"ר יצחק ברויאר, נכדו של רבי הירש, בספרו "נחליאל": "מחסורו של הרצון הבהמי הוא המניע הגדול בחיי העבדות והשכירות של האדם... ההפגנה החיובית של השבתון משתיקה את הרצון הבהמי ואת כל דאגותיו, דאגות "פרנסה", ואומרת לו "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה" (שמות ט"ז, פסוק כ"ה). השבתון מוציא את האדם היהודי מדי שבוע בשבוע מן ההסגר של מעגל הקסם, לעבוד כדי לחיות ולחיות כדי לעבוד והוא מורה לו: לחיות למען השבת ולעבוד למען השבת!".
- שמואל חן הוא דוקטורנט בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באונ' בר-אילן
לפנייה לכתב/ת 
