הלו מותק, אנחנו בהריון
שקט מחריש אוזניים מתחולל לי בגוף, מנסה לפתח בדל מחשבה ומוצא רק צפצופים מכיוון הראש, כמו שלג בטלוויזיה. רעד כמעט בלתי מורגש שוטף אותי בגלים, הראש נפוח כמו בבוקר של הנגאובר, הידיים מזיעות כאילו אני צופה בהפועל ירושלים שוב מקבלת בראש ממכבי. לא יכול לנשום, כל שאיפה עולה בייסורים. רגעי פאניקה טהורה, התקף חרדה קלאסי
"הלו מותק, אנחנו בהיריון. יכול להיות שזה תאומים".
ביפ, ביפ, ביפ. שקט מחריש אוזניים מתחולל לי בגוף, מנסה לפתח בדל מחשבה ומוצא רק צפצופים מכיוון הראש, כמו שלג בטלוויזיה. "מותק? אתה איתי? תגיד משהו.. אין לך שום דבר להגיד?!"
זה לא שאין לי מה לומר. אני רוצה לענות, זה רק שקצת קשה לי לחשוב כשהלב דופק כמו פטיש אוויר, המוח מפיק בעיקר אותות מצוקה והריאות מרגישות כאילו מישהו שלח יד פנימה וסחט אותן עד תום.
לא יודע מה להגיד, מה חושב, מה מרגיש
מיליון משפטים של הברה אחת טסים לי בתודעה. לא יודע מה להגיד, מה חושב, מה מרגיש. הלם מוחלט. בפעם הראשונה אני מבין למה התכוון אהוד בנאי במושג "דממה דקה". כל כך דקה שאני לא שומע כלום חוץ ממנה.
רעד כמעט בלתי מורגש שוטף אותי בגלים, הראש נפוח כמו בבוקר של הנגאובר, הידיים מזיעות כאילו אני צופה בהפועל ירושלים שוב מקבלת בראש ממכבי. לא יכול לנשום, כל שאיפה עולה בייסורים. רגעים של פאניקה טהורה. התקף חרדה קלאסי.
ולא תגידו שזה בא לי בהפתעה או משהו כזה. אחרי שלושה חודשים של טיפולי פוריות מציקים פיזית ומייסרים נפשית, הייתי אמור כבר להיות מוכן. ואם זה לא מספיק, אז שלוש השנים של התעסקות בעניין היו אמורות להכין את הקרקע, לא? שלוש שנים של "אני רוצה ילד, אני מוכנה. בסדר, בואי נתחיל. רגע, למה אתה לא פה איתי? למה אתה לא מחובר? אם אתה לא מחובר אז אולי אתה בכלל לא רוצה? אולי אתה לא רוצה אותי?!"
שלוש שנים של רוצה אבל מפחד
שלוש שנים של מוכן, לא מוכן. רוצה אבל מפחד. של ניסיון לרצות את הכמיהה הנשית ובריחה בכל פעם שבאמת הגיע הזמן להתחיל לפעול. שנים של גילוי כל הפחדים שהתחבאו וצפו בעת מצוקה, הציפו אותי והעמידו בסכנה את הזוגיות שלנו. ועכשיו, דווקא אחרי שנדמה שגילינו את כל החברים הקטנים שנמצאים בתוכי, שהסתכלנו להם בעיניים ואמרנו "וואללה, אתם שם ואני פה. אנחנו כבר מכירים. אפשר ללכת קדימה בלי שתהפכו את חיי לכאוס טוטאלי". דווקא עכשיו ככה אני מגיב. פאניקה.
מה אני אגיד לכם, זה ממש לא בסדר כל העניין הזה. אולי אני אשמע קצת כמו ילדה, אבל זה פשוט לא פייר. אמרנו שאני מוכן, לא? הרי כל תינוק שעובר בסביבה עושה לי נעים בבטן, התחלתי לחלום על האחיינים שלי מחבקים אותי כמו אבא, אפילו התחלתי לאכול חסה! אני כבר חצי אשה, מה עוד בן אדם צריך כדי להיות מוכן?
הנה, הגיעה לי תובנה: אני נורא שמח
עברו כבר יותר משבועיים מאז שכתבתי את תחילת הרשימה הזאת, ומאז לא הצלחתי למצוא סיום נאות. גם תוך כדי הקלדה עדיין אין לי סוף ראוי לשמו. אבל הנה, הגיעה לי תובנה: אני נורא שמח. כן, שמח. אמנם בתחתית התודעה (אולי בעצם לא כל כך בתחתית) מתפתלים להם כל מיני פחדים המנסים למצוא את הדרך אל האור, אבל בעיקר יש אושר גדול. לעזאזל, אני כל כך שמח שאני מתחיל להרגיש כמו בוקי נאה או נתן זהבי, רגע לפני שהתיישבו לכתוב טור על מחדלי המשטרה בבריחתו של האנס הסדרתי.
למרות הפחד מהשינוי, מההוצאות הכספיות (מישהו הצליח להבין איך מגדלים ילד בלי לעבור לגור ברחוב?), מהזוגיות שתשתנה, שכבר השתנתה (אשתי המלכה המציאה פטנט איך לאכול כל היום בלי להעלות במשקל, ולא, היא לא מקיאה), מלהחליף חיתולים, לא לישון טוב לשארית חיי, לדאוג שהחתולים לא יתעללו בגור החדש בשכונה, ועוד ועוד מחשבות אופטימיות שכאלה, למרות כל זה, יש שורה תחתונה אחת – אני שמח!
לפנייה לכתב/ת 
