דרושים: ימי חסד
סוף סוף קצת שקט. השבוע הבינו אולמרט ופרץ שמדינה לא ניתן לנהל באמצעות קללות הדדיות, ששנאה ובוז אישיים אינם אג'נדה. ובינתיים מגבש ישראל כץ - ממתנגדי ההתנתקות - תכנית אלטרנטיבית להתנתקות האמיתית כי אין ברירה - "המציאות השתנתה"
לו היה צריך לרכז במשפט אחד את התחושות במערכת הפוליטית אחרי הסערות שטלטלו אותה בשבועות האחרונים, אפשר היה לעשות זאת באמצעות ניסוח הלקוח מהעמודים האחוריים של מוספי העיתונים: "דרושים: ימי חסד". ובהרחבה - דרושים ימים של שקט, של רגיעה, ימים של עבודה ושיגרה. אפילו לפוליטיקאים נמאס מהשטויות של עצמם.
השבוע נדמה היה כי המנהיגות הבכירה של המדינה הבינה שהיא חצתה את הגבולות בהתעסקותה האינסופית בהתכתשות הבוצית הפנימית. אהוד אולמרט ועמיר פרץ הבינו, כך נראה, שמדינה לא ניתן לנהל באמצעות קללות הדדיות. שנאה ובוז אישיים אינם אג'נדה. זה פשוט לא עובד. אז ראש הממשלה עסק בנאומים מדיניים שנועדו להחזיר לו את הדופק ואת הצבע ללחיים, שר הביטחון שיבח אותו ועסק בענייני משרדו, האופוזיציה מתחה ביקורת חריפה על מכירת החיסול של המדינה, ואפילו מונתה שרת משפטים חדשה-ישנה. בהשוואה למה שהלך כאן בשבוע שעבר ובזה שלפניו, הימים האחרונים היו בהחלט בגדר חדשה מרעישה, נס של ימי חסד.
עם זאת, לא צריך למהר ולשמוח. היחסים בין אולמרט לפרץ, בין אולמרט לקדימה ובין פרץ למפלגתו עוד יספקו כותרות לא מעטות בעתיד. היחסים בין שני המנהיגים האלה ובין אלו שאמורים לעמוד מאחוריהם מתוחים כתמיד, ומי שמחזיק בידיו סכינים ארוכות לא ישליך אותם. הוא רק יחביא אותם. בינתיים.
תכנית ההתנתקות (האמיתית) של ישראל כץ
ח"כ ישראל כץ, איש הליכוד הוותיק שהתנגד לתוכנית ההתנתקות מעזה, הוא אדם פרקטי. "המציאות השתנתה", הוא אומר, "אז צריך להתאים את עצמנו למציאות החדשה. אין ברירה. צריך להיות פונקציונאליים".
פונקציונאלי. זה כנראה הטרנד החדש בימין הישראלי, או לפחות בליכוד. במסגרת זו הכין כץ תוכנית מדינית שפרטיה המלאים מתפרסמים כאן לראשונה, אשר נועדה להפוך גם את הליכוד למפלגה פונקציונאלית. "אם הליכוד ייאמץ את התוכנית שלי", מסביר כץ, "הוא יוכל לבוא לציבור הישראלי עם דבר מעשי ומוגדר שנותן תשובה ברורה לגבי המדיניות שיש לנקוט בה בעזה, אבל לא רק. לליכוד כבר אין מדיניות מעשית ברורה די הרבה זמן, והמדיניות הקיימת היא מדיניות מבולבלת, שלא תואמת את המציאות".
אז מה בתוכניתו של כץ? קודם כל, התנתקות. מעזה. באופן טוטאלי. כץ מציע שישראל תפעיל ברצועה את אותה מדיניות שהיא מפעילה בלבנון. "האזורים שיצאנו מהם צריכים להיות מפורזים מביצורים ומנשק כבד, ומדיניות הירי כלפי מטרות צריכה להיות כמו בשלהי המלחמה האחרונה בלבנון: צריך להפיץ כרוזים לפינוי האוכלוסיה ממקום שממנו ירו, ואז לבצע פעילות מאסיבית נגד התשתיות".
כץ טוען כי אחד הכשלים העיקריים של ההתנתקות הוא באי-ההתנתקות. או במילים אחרות: ישראל נסוגה מעזה, אולם הקשר עם האוכלוסיה הפלסטינית ועם הכלכלה הפלסטינית נמשך ללא הרף. למעשה, הוא אומר, ישראל נותרה אחראית לכל מה שקורה ברשות.
"חייבים לעשות הפרדות אזרחית", מסביר שר החקלאות לשעבר. "חייבים להשלים את ההתנתקות על ידי ביטול כל הקשר האזרחי בין ישראל ובין עזה וצריך להפוך את כל מעברי הסחורות למעברי גבול בינלאומיים. בעצם, צריך לבטל את כל הנספח הכלכלי-אזרחי של הסכם אוסלו, שקובע את כל מערכת היחסים האזרחית עם עזה. מה שקורה עכשיו זה שאם יש רעב בעזה - אנחנו אחראים. זה לא מה ששרון הבטיח". כץ, אגב, בעד בניית נמל ימי בעזה לפלסטינים.
באשר ליהודה ושומרון יש לכץ תוכניות קצת אחרות. שם, הוא אומר, צריך לפעול בראייה אסטרטגית ולהמתין בסבלנות. "ביהודה ושומרון אני בעד התנקתות אזרחית מדורגת", מסביר כץ. "צריך להגיע להבנה עם ירדן. ירדן לא צריכה להיות המדינה הפלסטינית, אבל צריכים להגיע איתה להסכם שהיא תחובר בהסכם כלכלי עם אזורים A ו-B ביהודה ושומרון. הסכם כזה ייצור מסדרון כלכלי-אזרחי".
חופש הצבעה, ללא עקירת יישובים
במקרה של הסכם עם הפלסטינים מציע כץ שני דברים פשוטים: אף יישוב קבע יהודי או ערבי לא יורד ולא יפונה, וערביי ישראל יוכלו לבחור לכנסת ישראל או לפרלמנט הפלסטיני. טרנספר? "חס וחלילה. לא יהיה טרנספר לערבים וצריך ללכת על פיתרון פונקציונאלי. מי שמדבר על עקירת ערבים לא יודע על מה הוא מדבר, וגם מי שמדבר על עקירת יהודים לא יודע על מה שהוא מדבר. כשיהיה הסכם קבע, תנתן האפשרות לערבים לבחור איפה להצביע וגם היהודים מעבר לקו הירוק יוכלו תיאורטית, אם ירצו, לבחור לפרלמנט הפלסטיני. באשר לערבים, זה יהיה כמו במזרח ירושלים היום. הם ימשיכו לחיות בישראל, אבל יצביעו אם ירצו. הלאומיות שלהם תקבע על פי ההצבעה שלהם".
כץ אומר שאין כוונות זדוניות מאחורי התוכנית המדינית שלו. נכון, אם ערביי ישראל יחליטו להצביע לפרלמנט הפלסטיני מספר הנציגים שלהם בכנסת יהיה קטן יותר, אבל אין מה לדאוג: לערבים יהיה מי שידאג. כץ לא מוטרד מהסתירה הפנימית שנוצרת מהעובדה שערביי ישראל, שיעמדו בפני קונפליקט פנימי קשה, לא יהיו מיוצגים בכנסת.
"זכויותיהם כמי שחי בישראל לא ייפגעו", הוא מבטיח. "זה הפיתרון ואני מאמין שיהיה קונצנזוס חוצה גבולות בעניין הזה. כרגע מחפשים פתרונות לא נכונים, ולכן צריך פיתרון פונקציונאלי כמו שאני מציע. אנחנו חיים כרגע בבלוף. הרי עזמי בשארה לא באמת מייצג את המדינה. אז שהוא יבחר לפלרמנט הפלסטיני". כץ מבטיח כי תוכניתו תובא בעתיד הקרוב לדיון במוסדות הליכוד. "אני מקווה שהליכוד יאמץ את התוכנית שלי, ואז נוכל להציג פיתרון מדיני לציבור", הוא אומר.
כדאי לשים לב...
...מיד לאחר שהודיע ראש הממשלה כי הוא ממנה את ציפי לבני לשרת המשפטים, קפצו "מקורביו של שטרית" והחלו לחמם את האווירה. "שטרית זועם, כועס, רותח", נמסר ממקורות עלומי שם. "הוא יעשה לאולמרט את המוות". נו, כמו שאומרים, שויין. נפוליאון היה בוודאי שואל עם איזה גייסות יעשה שטרית את המוות לאולמרט. לכן, לפני שמתרגשים מהאיומים של שטרית, כדאי מאוד לזכור שהעובדה שהוא מזכיר את עצמו כמועמד אפשרי לראשות קדימה, לא הופכת אותו אוטומטית ליותר מאשר מועמד. וזהו. בדמוקרטיות גם ישראל ישראלי יכול להיות מועמד.
ואם כבר במועמדות עסקינן, הנה רגע היסטורי: מיד לאחר התמוטטותו השניה של אריק שרון, נערך סקר שנתן לקדימה כארבעים מנדטים כששמעון פרס, אהוד אולמרט או ציפי לבני בראש. כקוריוז, נבקדה גם האפשרות ששטרית יעמוד בראשות קדימה. אז הוא קיבל 28 מנדטים. זה היה מוזר, אבל לפי המספר הזה, כיום, כשקדימה זוכה ל-15 מנדטים בסקרים, שטרית בקושי יעביר את המפלגה הזאת את אחוז החסימה.
...בלשכה של עמיר פרץ שררה השבוע אופטימיות קלה. השקט שירד על המערכת הפוליטית הכניס את אנשיו של שר הביטחון למצב רוח טוב. "עמיר יודע להלחם", אמר אחד ממקורביו של פרץ. "עכשיו לא קל, אבל העבודה הקשה רק מתחילה. הוא מתאושש וההרגשה היא שהוא ייצא מזה". ייצא מזה, אומרים אנשיו של שר הביטחון, כאילו חוסר פופולריות היתה מחלה. שיהיה בריא.
לפנייה לכתב/ת 
