איזו מופרכות נפלאה
אל תקשיבו לאלה שיטענו כי "דז'ה וו" מטופש. אהרון קשלס דווקא חושב כי למרות מופרכותו, וגם בגללה, זהו אחד המותחנים המרתקים, הסוחפים והמהנים של השנה
צפו בקטע מתוך הסרט
חוץ. מזח. גבר בודד ניצב לצידה של עלמה יפהפייה. היא מביטה עמוק לתוך עיניו. מקלט רדיו קרוב מתחיל לנגן שיר ישן של ה"ביץ' בויז". לפתע הכול מרגיש כל-כך מוכר. הבחור המבולבל מקמט את המצח בניסיון להבין מדוע, מחשב היטב את המילים הראשונות שיאמר ליעלת החן ולבסוף מסנן את שורת הפתיחה העתיקה ביותר בספר ההתחלות החדשות, "אנחנו מכירים?".
אין רגע דל. דנזל וושינגטון בסרט
הסצינה הזו, קלישאתית ונדושה ככל שתהיה, היא אחד התרחישים הרומנטיים האהובים ביותר על יוצרי קולנוע וככל הנראה גם על אחד הבמאים הפעלתניים והתזזיתיים ביותר של הוליווד, טוני סקוט ("אהבה בשחקים", "רומן על אמת"). ככלות הכול, מותחן הפעולה החדש והמרהיב שסקוט התקין עבורנו ב"דז'ה וו" מרגיש כמו אתגר תסריטאי שהבמאי הציב בפני צמד כותביו, טרי רוסיו וביל מרסילי, ובו מופיעות ההוראות הבאות: טלו את אותה התרחשות בנאלית שבסופה לעולם יופיע המשפט "אנחנו מכירים?" והציגו אותה באור אחר, חדש. נ.ב: בדרככם ליעד הנכסף אודה לכם אם תוכלו לשלב משהו על פעולת טרור שמוחקת מעבורת שעל סיפונה שוקק החיים עומדים 543 נוסעים, חקירה מיוחדת של ה-FBI, אזכורה של כל טראומה לאומית שפקדה בעשרים השנים האחרונות את ארה''ב, אה כן, ואם אפשר תכניסו גם משהו על מסע בזמן.
נשמע לכם מופרך? חכו עד שתצפו בסרט השלם. ברם, עד כמה שזה יישמע מוזר, אין בכך כדי להעיד על איכותו של שיתוף הפעולה האחרון של מפיק העל, ג'רי ברוקהיימר, עם טוני סקוט. נהפוך הוא, עושה רושם שככל ש"דז'ה וו" מתרחק מחוקי ההיגיון הבריא לעבר הבלתי אפשרי - לעיתים אפילו עד גיחוך - כך גוברת ההנאה ממנו. זאת ועוד, בכל אחד מרגעיו ההיפרקינטיים דומה כי סקוט משכיל לומר משהו: על אהבה, על זיכרון וטראומה, על סרטי תעלומה, על פילם נואר ואפילו על אופי העשייה שלו.
קחו את פתיחת הסרט למשל. עשר דקות מושלמות ומדויקות המכינות אתכם לפיצוץ הבלתי נמנע. לפרקים התחושה היא שלא במאי עומד מאחורי החלטות הצילום והעריכה של הרגעים הללו כי אם חוקר שנשלח לכסות זירה, בה יתרחש פשע עתידי. אולם בניגוד לסרטיו הקודמים של סקוט, המשופעים גם הם במעבר בלתי פוסק ומכאיב לעין בין זוויות ומרחקים שונים וקיצוניים, הבחירות הללו יקבלו הסבר מפתיע מייד עם סיומה של המערכה הראשונה.
לאחר ההקדמה המדממת והרועשת יסתנן לו רגע של שקט ואז יופיע רחש של צעדים חתוליים, מהסוג שיכול להשמיע רק זוג נעליים אחד. זה השייך לשחקן הנפלא, דנזל וושינגטון ("האיש שבפנים"). וושינגטון, עם חיוך זחוח של מודעות עצמית, מגלם את דמותו של דאג קרלין, סוכן ממשלתי רב כישורים, מהסוג שדי לו בהרמת האצבע לשמיים, הרחת האוויר וטעימה מן האדמה כדי לפענח אירוע טרור רב נפגעים. ואכן, לא אמרתם "מונק", ויכולתו הפנומנאלית של קרלין מובילה להצעה מיוחדת מצד ה-FBI: להצטרף לפרויקט חדשני שמאפשר לאנשיו לצפות בעבר ובכך לפענח פשעים בזמן קצר מן הרגיל.
משחקי העריכה של סקוט
ההסבר לפלא המדעי כולל פיזיקת קוונטים, לווייני מעקב ומיני טכנולוגיות דיגיטאליות שעדיף לא להרחיב עליהן את הדיבור, אך בסיומו אנחנו סוף כל סוף מקבלים הסבר לגבי עשייתו המיוחדת של טוני סקוט. מכונת הזמן של ה-FBI נוטלת נקודות מבט שונות (הכוללות זוויות ומרחקים מגוונים) ומבנה אותם לכדי תנועה מתמשכת שיש בה כדי לשפוך אור על תופעות מסתוריות. בכך למעשה מספר לנו הבמאי משהו על חיבתו היתרה למשחקי עריכה ואולי אפילו על אופייה של העריכה בקולנוע בכלל.
אל דאגה, גם אם אינכם מתעניינים בדיון על האמנות השביעית, תמצאו די והותר במותחן שאינו נח לרגע ומשלב בכל תפנית דרמטית משהו עבור צופיו. כך, למשל, העובדה שהטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת קפיצה מוגבלת בזמן - ארבעה ימים ושש שעות לאחור - מתכתבת עם הבסיס הסיפורי לכל יצירות התעלומה הגדולות, קרי, הווה שמתחקה בעקבות עבר חמקמק. שיאה של המחשבה הזו מופיע בסצינה הווירטואוזית ביותר בסרט שבה אתם מקבלים הלכה למעשה מרוץ נגד ואחרי הזמן. מרדף בכבישיה הסואנים של ניו-אורלינס שמתרחש בשני אפיקי זמן מקבילים. הווה מול עבר. יום מול לילה.
ואז תקבלו אירוע אחר שמיידע את הגיבור על כך שניתן לשלוח אובייקטים לעבר והוא כבר מעלה שאלות שמטרידות חוקרי מדע, פילוסופים ויוצרי מד''ב כאחד: האם מסע בזמן אפשרי? האם ניתן לשנות את העבר ומה הסיכון הכרוך בכך?
האובססיה לשנות את העבר ולהתכחש לצו הגורל מקבלת אצל סקוט ותסריטאיו צידוק דרמטי עתיק יומין המייצר מחווה לאחד הסרטים האפלים האהובים ביותר, "Laura", של אוטו פרמינגר: חוקר מתאהב ברוחה של נרצחת. אבל יש הבדל משמעותי: הרצון לשנות, להילחם בזמן, להתנגד להיסטוריה.
ואולי זו גם הסיבה שסקוט וברוקהיימר מחליטים לצלם בפעם הראשונה מאז אסון קטרינה בניו-אורלינס ולא מפסיקים להזכיר אירועים היסטוריים טראגיים (הפיגוע באוקלהומה סיטי, אסון התאומים). אולי האובססיה של גיבור הסרט לתיקון העוולות ההיסטוריות שייכת כלל לאומה האמריקנית שמתקשה להתאושש מרצף האסונות שפקד אותה בשנים האחרונות?
בימים הקרובים תוכלו לקרוא מבקרים רבים, כך קורה גם בארה''ב, שידגישו את אופיו המטופש של "דז'ה וו", אבל זו קביעה לא מדויקת. יש הבדל בין מטופש למופרך. "דז'ה וו" נשען על תסריט מופרך, אך דווקא הוא הכלי שמאפשר למותחן פעולה שגרתי לעגון בתחנות שבמאים נוטים להימנע מהן בדרך כלל.
"דז'ה וו" הוא אחד המותחנים המרתקים, הסוחפים והמהנים של השנה החולפת והוא עושה זאת בעיקר בגלל החלטתו לסיים בבביקור מחודש בסצינת הפתיחה, היינו במזח. והמזח ששימש את גדול סרטי המסע בזמן, זה של כריס מרקר, שוב מעלה את תפילתו של הצופה באירוע טראגי ידוע מראש, שהסרט לא יסתיים באותה נקודה.
לפנייה לכתב/ת 
