שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הסרטים הגדולים של השנה

    מ"הילדים של מחר" ועד "דז'ה וו", מסאשה ברון כהן ועד דניאל קרייג. צוות "חיים בסרט" בוחר את הסרטים שעשו לו את השנה. ואתם כמובן מוזמנים להוסיף את שלכם

    מהם הסרטים הגדולים* שריצדו השנה על מסך הכסף? כדי להשיב על השאלה כיתתנו את אצבעותינו לעבר המרחבים הווירטואליים במסע אחר רשימת הסרטים שהוקרנו בשנה הלועזית החולפת. גילינו שלל מפתיע. לא כל היצירות אחידות ברמתן, חלקן אפילו רחוקות מלהיות מופת קולנועי, ברם, עבורנו כולן הכילו לפחות רגע אחד שבו קרני האור המרקדות על הבד גרמו לחיוך מטופש להתפרש על פנינו או לדמעה נוגה לבצבץ מזווית עינינו.

     

    * רשימת הסרטים כוללת יצירות שהוקרנו במהלך השנה הלועזית החולפת בארצנו.

     

    "הילדים של מחר"

     

     

    אחת לכמה שנים מגיעה ממקום לא צפוי יצירה שתופסת את האמנות השביעית בצווארונה ומנערת אותה בעוצמה כזו כך שחלקיקיה הבסיסיים ביותר מזדעזעים. רעידת אדמה סינמטית כזו היא סרטו של אלפונסו קוארון שמותח את גבולותיו של השוט הארוך והרציף לשיאים שלא נראו קודם והכול בשם החזון הדיסטופי המאיים - חברה הניצבת בפני כיליונה הוודאי, חברה שבה אין אפשרות לחיים חדשים או ליצירה חדשה. חברה זו אמנם ממוקמת בעתיד, שנת 2027 ליתר דיוק, אבל הרחובות בהם פוסע גיבורה של היצירה כמו גם האירועים המתרחשים סביבו (תהלוכות רחוב של קני טרור, פיגועי התאבדות, לוחמה בשטח בנוי) מרגישים כמו השתקפות עגומה במיוחד של זמננו אנו. כמו כל יצירות האמנות הגדולות גם "הילדים של מחר" מצליח לרשום הישג כפול, בהיותו חוויית קולנוע משלהבת ומסעירת חושים וכן אמירה משמעותית על העולם בו אנו חיים.

     

    גזור ושמור: שני רגעים: 1. השוט הארוך שמתעד את המתקפה על הרכב הנמלט של הגיבורים. 2. השוט הארוך שמלווה את מרוצו של הגיבור לעבר האישה ההרה ברחובות בקסהיל שעה שכדורים משפשפים את אוזניו וטילים מרעידים את האדמה תחתיו.

     

    "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"

     

    מי היה מאמין שתקומתו המחזורית של ז'אנר המערבון תלבש את צורתו של מקסיקני מת. טומי לי ג'ונס בסרטו הראשון כבמאי שוכר את שירותיו של התסריטאי המוכשר, גיירמו אריאגה, ויוצר פואמה מדברית ובה בוקר קשוח ושתקן (ג'ונס המצוין) יוצא להביא את חברו הטוב ביותר למנוחת עולמים. ההדים ליצירותיו המאוחרות של ג'ון פורד ("המחפשים") ולסרטיו של סאם פקינפה ("הארץ התיכונה"), ובהם גיבורים שתכליתם היא לרכב ברמה או להתאחד עם האדמה, נשמעים בבירור עם כל נקישת פרסה וכל צליפת שוט.

     

    גזור ושמור: בעיצומו של מסע נקמה, מבצבץ לו אקט לא אופייני של חמלה והבנה.

     

    "לילה טוב ובהצלחה"

     

    נאום תוכחה החוזר במכונת הזמן לימיה הבראשיתיים של האמנות השביעית, או אז, נזדקקנו אך לקלוז אפ, לפילם המונוכרומטי ולכוכב כריזמטי ורהוט ששיערו משוח בברילנטין, כדי לשרטט עולם של טוב ורע, צדק ועוול, מוסר ורמייה. ג'ורג' קלוני מצמיד את מצלמתו לשפתיו המלהגות והמהפנטות של השחקן הלא מוערך דיו, דיוויד סטראתרן, ומשיב לרגע את מורשתו האבירית של אדוארד ר. מורו שעמד חשוף מול הדרקון המקארתיסטי.

     

    גזור ושמור: נאומו של מורו בדבר האיום המגולם בהפיכתה של טלוויזיה חסרת מצפן מוסרי ללא יותר מקופסה של חוטים.

     

    "בוראט"

     

    אנטישמי עם שפם. היטלר? גם. וגם הכתב מס' 2 של קזחסטן, האחראי בלעדית להכחדתם של שני זנים ייחודיים: התיקן היהודי והפרה הקדושה. הגאון הקומי, סאשה ברון כהן, יוצא למסע מחוף לחוף בעקבות חלומו של כל גברבר מהעולם השלישי - מצילה קליפורנית ארוזה בבגד ים אדום - ובדרך משפר את היכרותו עם פניה השונים של האמריקנה, אך לא את שליטתו בשפה האנגלית. איז נייס!

     

    גזור ושמור: שני רגעים: 1. פנסיון של זוג יהודים הופך לליל ביעותים קפקאי עבור בוראט. 2. בוראט ואזמאט לומדים לספור עד 68 ועוד אחד!

     

    "לבי החסיר פעימה"

     

    "... דוב, החובש לראשו חצי כומתה וחצי תרבוש, הגיע מחלקה האחורי של הבמה, כשהוא מבצע עיקוף מיותר לחלוטין. הוא התקדם לעבר הפסנתר והניח רגל אחת אחרי השנייה במאמצים כה מרובים עד שאיננו יכולים להימנע מלחשוב על שדה מוקשים או ערוגות פרחים של עריצי סאסאניד, שם פירוש כל פרח רמוס היה מוות איטי לגנן". כך תיאר הסופר חוליו קורטזאר את פסנתרן הג'אז הדגול תלוניוס מונק. תומאס, הפסנתרן החובב העומד במרכזו של "לבי החזיר פעימה" אמנם אינו מונק, אך התחושה המלווה את היטלטלותו בין עולם הפשע לעולם המוזיקה

    הקלאסית מזכירה את אותה תחושת יופי המלווה בסכנה האורבת בכל צעד.


    גזור ושמור: שיעורי הפסנתר שמקבל תומאס מצעירה סינית שאינה דוברת את שפתו והופכים למקום היחיד בו הוא יכול להסיר את חזותו הקשוחה ולהפגין רגש ופגיעות.

     

    "מדעי החלום"

     

    בדומה לעבודות האמנות הקטנות שיוצרת גיבורתו, גם סרטו השלישי של הבמאי מישל גונדרי נראה כעשוי פיסות לבד מחוספסות אך רכות למגע, צבועות בצבעי בסיס בוהקים וחלקיו תפורים זה לזה בחוטים גסים ובולטים. וכמו אותן חיות בד מסמורטטות למראה, גם הפנטזיה הרומנטית המרירה של גונדרי אינה מצטיינת ביתר פרקטיות או הגיון בריא, אך בזמן ובמקום המתאימים היא יכולה להקסים צופים המוכנים להשיל את מגננות הציניות עד עומק ליבם, ובמיוחד סצנת הסיום ובה סוס צעצוע ממוכן דוהר לעבר אוקיינוס עשוי צלופן שבכוחה להזיל דמעות לא פלסטיות בעליל.

     

    גזור ושמור: גיבור הסרט ממציא מכונת זמן שיכולה לחזור שנייה אחורה.

    גזור ושמור: גיבור הסרט ממציא מכונת זמן שיכולה לחזור שנייה אחורה.

    גזור ושמור: גיבור הסרט ממציא מכונת זמן שיכולה לחזור שנייה אחורה.

     

    "קיס קיס בנג בנג"

     

    חלומו של כל חולה קולנוע הוא לפגוש ברגע שבו תינתן ליוצר האהוב עליו האפשרות להתבונן בעשייה שלו ואפילו לגחך עליה. ובמילים אחרות, במקום שמל ברוקס ישתעשע עם עולמו של אלפרד היצ'קוק כפי שקורה ב"מתח גבוה" יהיה זה היצ'קוק עצמו שינבור במנגנון המתח שהתקין עבור קהל מעריציו ויחשוף את תעלוליו הייחודיים. "קיס קיס בנג בנג" מעניק את ההזדמנות החלומית הזו לכותב המזוהה ביותר עם סרטי הפעולה של שנות השמונים, שיין בלאק ("נשק קטלני"). בלאק, שכוכבו דעך במרוצת שנות התשעים, מגייס עוד שני שחקנים שזוהרם הועם, רוברט דאוני ג'וניור וואל קילמר, וביחד הם מפנים זרקור גדול, משתלח ומשתעשע, עורג ומתגעגע לעבר היקום הקסום של סרטי הצמדים.

     

    גזור ושמור: רוברט דאוני ג'וניור מחליט לחלץ מידע באמצעות התעלול הישן ביותר במדריך לשוטר המזוהם: רוקן את האקדח מן הקליעים שבו. השאר רק כדור אחד. סובב את התוף ואיים על הנחקר במשחק של רולטה רוסית. נ.ב: השתדל להימנע מלחיצה על ההדק.

     

    "טיסה 93"

     

     

    הבמאי המבריק פול גרינגראס הוכיח את יכולתו ליטול אירוע אמיתי ולהפוך אותו לסיפור מעשה אינטנסיבי כבר בשנת 1999 עם "Bloody Sunday". חמש שנים מאוחר יותר הוא הפגין את כישוריו הבלתי מעורערים בבנייה ובתזמור של רגעי מתח ופעולה במותחן, "זהות במלכודת". "טיסה 93", מבטו לקו הרקיע הטראומטי של ה-11 בספטמבר, המגולל את סיפורה של אותה טיסה הרואית, הוא למעשה התוצאה המצטברת של שתי יצירותיו הקודמות. ואמנם, עם "טיסה 93" גרינגראס הופך לאחד מאותם במאים יחידי סגולה שיכולים לקחת אירוע שסופו ידוע מראש ובכל זאת לגרום לצופיו להתפלל לגורל אחר, לרגע של שליטה על ההגאים הלא מאוישים.

     

    גזור ושמור: סצינת הסיום של הסרט, הקהל מקבל כרטיסים לשורה הראשונה של אחד האירועים הטראגיים ביותר של תחילת המאה העשרים ואחת. פייד טו בלאק.

     

    "כרוניקה של אקדח"

     

    התרחיש הבלתי אפשרי ובו האחים גרים עוברים לימינו אנו והופכים למספרי הסיפורים הרשמיים של המאפיה של ניו-ג'רזי הופך בידיו האמונות של וויין קריימר ("קולר") למסע היפרקינטי רצוף דם, יזע ודמעות בעקבות אובייקט מתכת מנצנץ וקטלני. אך כמו ביצירותיהם הנודעות של האחים, המרדף בחורשות המאיימות ובבתי השוקולדה המפתים הוא רק מסווה למעשייה על הורים וילדים בעולם של טורפים.

     

    גזור ושמור: סצינה פרברטית, טורדת ועוכרת שלווה המאותתת לעלילות "הנזל וגרטל" כשאת תנור האפייה והעוגיות מחליפה עדשת מצלמה ואוסף קלטות.

     

    "נחשים על המטוס"

     

    ודאי לא בחירה פופולארית אבל אם אבן הבוחן היא ההבטחה המגולמת בשם הסרט ובתקציר העלילתי הנלווה לו נוכח האירוע הקולנועי הממשי, הרי ש"נחשים על המטוס" הוא-הוא היצירה שמקיימת בכל תמונה הנחזית בה ובכל הברה הנהגית בה את השילוש הקדוש: נחשים, מטוס ועל, סמואל על ג'קסון!

     

    גזור ושמור: סבלנותו של ג'קסון פוקעת והוא פולט סופסוף את המשפט לו ייחלו המוני גולשי אינטרנט נלהבים:

    Enough is enough! I have had it with these motherfucking snakes on this motherfucking plane!

     

    "מדריך לחיים בכפר"

     

     

    אם יוצר יכול היה לבחור את סרטו האחרון בטרם יחזיר את נשמתו לבורא סביר להניח שהוא היה מבכר שזו תיראה כמו פרידתו הקולנועית של אחד מגדולי הבמאים האמריקנים, רוברט אלטמן ("נאשוויל"). רקוויאם קיחוטאי רב משתתפים לתוכנית רדיו, ואולי לאמנות, דרך חיים ותקופה ההולכות ונעלמות תחת גלגלי הקידמה.

     

    גזור ושמור: הסצינה האחרונה בדיינר, שהיא אף אקורד הסיום של אלטמן, אקורד שאינו מריר או מקטרג, כי אם מביע פיוס והשלמה עם הצו העליון אותו מחלקת עלמה מסתורית במעיל צחור.

     

    "העולם החדש"

     

    בדומה ליצירת המופת שלו משנת 1998, "הקו האדום הדק", הבמאי טרנס מאליק שוב נוטל תרחיש היסטורי והופך אותו לרגע לירי התר אחר המהות הקיומית. הסיפור, אם נחטא רגע לדרכו הלא סיפורית בעליל של מאליק, מתמקד בהגעתה של משלחת אנגלית לצפון אמריקה של שנת 1607 המאוכלס בשבטים אינדיאנים ובסיפור אהבתם של החייל המתמרד, ג'ון סמית והילידה היפהפיה, פוקהונטס. אך זו איננה אגדה רומנטית בנוסח אולפני דיסני. מאליק בוחר בסיפור המוכר אך מנצל את מרכיביו לצרכיו שלו. יתרה מכך, לפרקים נדמה כי "העולם החדש" הוא בבחינת מסה מזוקקת ומסכמת של תפישתו האמנותית וההומניסטית של מאליק שכן הפעם, יותר מתמיד, הוא בוחר לסמן את הקשר האימננטי בין האדם ובין הטריטוריה שבה הוא נדרש להתהלך בימי חייו.

     

    ואולי הסיבה ש"העולם החדש" מצליח להרעיד את הנימים העדינים קשורה בעיקר לאופיה הפשוט (לא פשטני חלילה) והנאיבי משהו של האמירה המסתתרת בבסיסו. כל עולם, כמו אומר מאליק, נראה חדש עבור עיניים תמימות ומלאות טל. עבור האירופאים זו אמריקה הפראית ושבטיה ואילו, כפי שמוכיח חלקה השני של היצירה, עבור הילידים, לונדון הופכת לאקזוטית. נכון יהיה לומר שבדומה לסרטיו האחרים ("ימים ברקיע", "שבילי הזעם") גם ביצירתו הנוכחית הטבע חזק עדיין מן האדם, אך עושה רושם, שאפילו הבמאי המופלא בן ה-62, מוכן להודות - זאת באמצעות המפגש הפיוטי בין פס הקול האנושי למחרוזת הדימויים החזותיים המפעימה - שבלי האדם, ומעשיו, בייחוד אלו המתבטאים באקט האהבה ובטקס הפריון, השמיים יחסרו את מאורם, העצים ישילו את עלעליהם והרוחות יאבדו את עוצמתן. שירה קולנועית צרופה.

     

    גזור ושמור: סצינת הסיום הנפרדת מפוקהונטס.

     

    "חיים בין השורות"

     

    אם לבחור בסרט אמריקני קטן שמשמר משהו מהאיכויות שמאפיינות את הנוף העצמאי הרי שתהיה זו יצירתו של נוח באומבך. ברוקלין היא המקום ואמצע שנות השמונים היא התקופה בה סדקים בתא המשפחתי הולכים ומתרחבים אל מול עיניהם המשתאות של צמד אחים. באומבך טוען את הסרט האינטימי במנות גדושות של כנות ואירוניה, שני מרכיבים שהפכו כל-כך נדירים לאחרונה - ע''ע "מיס סאנשיין הקטנה".

     

    גזור ושמור: הסצינה שבה האח הבכור מגנן ושר בגאווה מקורית את "Hey You" של "פינק פלויד", זוכה בפרס הראשון בתחרות כישרונות והגם שהוא נתפס בקלקלתו אביו המגונן עליו בלהט טוען, "הם במקרה כתבו את זה לפניו".

     

    "קזינו רויאל"

     

    המכונית הבלתי נראית ב"למות ביום אחר" הייתה קו פרשת המים בעלילותיו הקולנועיות של 007. אחריה ניצבו בפני הסדרה שתי אפשרויות: להפוך למופע קאמפי מגוחך, חסר קסם ולא רלבנטי או ליישר קו עם הסטנדרט החדש שהציבו מותחני הריגול על-פי ספריו רוברט לודלום ("זהות במלכודת"). למרבה השמחה, ולמגינת ליבם של מספר מעריצים פנאטים, "קזינו רויאל" בוחר באופציה השנייה. ומהי האופציה השנייה? מסע לרגעים שעיצבו את זהותה של מכונת ההרג המושלמת ששיאם בהכרה הצורבת שבעסקי הביון אפילו האדם הקרוב ביותר יכול לנעוץ סכין משוננת בגבך. בעולם שכזה, המרטיני יכול להיות מעורבב, מנוער, מה זה בכלל משנה, העיקר שהקליע יעשה דרכו לקדמת המסך ויציף אותו בארגמן.

     

    גזור ושמור: שני רגעים: 1. המרדף באתר הבנייה בפתיחת הסרט ההופך למופע אקרובאטי עוצר נשימה בין פיגומים ועגורנים בהשראת הספורט הלאומי החדש בצרפת, הפארקור. 2. הנבל ובונד משחקים ב"הנחש בא".

     

    "סופרמן חוזר"

     

    רבים התאכזבו משובו של האיש בעל תלתל הפלדה אבל באמת שלא לצורך. "סופרמן חוזר" אמנם מותיר מאחור את שמחת החיים הנאיבית שאפיינה את הסדרה הקולנועית אך מפצה על כך בעטיפה מלנכולית שהופכת את מעופו של גיבור העל המיתולוגי למחול אווירי של בדידות.

     

    גזור ושמור: פרקר פוסי!

     

    "מסיבת שכונת עם דייב שאפל"

     

    ללא ספק הסרט התיעודי הטוב ביותר שהוקרן השנה על המסכים. מישל גונדרי, שמככב כבר ברשימה עם "מדעי החלום", עוקב אחר מופע היפ הופ שקומיקאי העל, דייב שאפל, מתקין באחת מסמטאות ברוקלין ב-18 לספטמבר 2004. את הכרטיסים הוא מתעקש לחלק בעיר הולדתו, אוהיו, בה הוא פוגש בתזמורת מצעדים שחורה, זקנים ואנשים לבנים שמימיהם לא הקשיבו למוזיקת ראפ. סדרת המפגשים הזו, מציגה צורות שונות של התייחסות לנעימות הזועמות.

     

    ואמנם, המהלך הפיקח שנוקטים בו גונדרי ושאפל הוא ההשלה האיטית של מערכת המגננות של המתנגדים לסגנון המוזיקלי הנפלא הזה. דרך ההכנות להצגה הגדולה ביותר בתבל אנו זוכים להקשיב לדבריהם של זמרים דגולים כמו קניה ווסט, מוס דף, קוואלי, ונזכרים במהותם של שירי הראפ מן האסכולה הישנה, לפני שכל אדם חשב שדי להחזיק מיקרופון ולחרוז כדי להיות טאליב קוואלי. או אז לא היה זה הכסף הגדול שהניע את פעילותם של החורזים בכאב כי אם הרצון לשנות, להתנגד, לבעוט ולזעוק בלי פילטרים, לשיר על הפחד שאוכל בנשמה. בעשותם כך, גונדרי ושאפל, גורמים לכל צופה, בדומה להולכים התמימים שנאספו מן הרחוב, להקשיב בפעם הראשונה לזעם הכבוש שיש במלודיות ובמילים של שירי הראפ ולהתחבר אליהם ברמה הרגשית הבסיסית ביותר, בדמעה ובצחוק, מייאוש לאופוריה.

     

    גזור ושמור: האיחוד המרגש של הפוג'יז.

     

    "דז'ה וו"

     

    טוני סקוט, אחד הבמאים המושמצים ביותר של השנים האחרונות, מוצא בתסריט של ביל מרסילי וטרי רוסיו בסיס מתאים לפריקת שק התעלולים הקולנועיים הגדוש שלו. על רקע טראומה לאומית פיקטיבית (וכמה אמיתיות לחלוטין) יוצא הסוכן הפדרלי דאג קרלין (דנזל וושינגטון) למרדף נואש בעקבות רגע קריטי בעבר הקרוב, מרדף שנראה בתחילה בלתי אפשרי. אבל, ביקום שסקוט הוא אלוהיו, כל עוד עדשת המצלמה נוכחת, דבר לא עונה להגדרה בלתי אפשרי. המותחן הבדיוני שטוף האדרנלין הופך אט אט למחוות טכנופילית מוגזמת אך מלהיבה לקלאסיקה של היצ'קוק, בה פותח הבמאי בפני גיבורו אינספור חלונות אחוריים המעניקים לו אפשרות לנבור בדקדקנות בהיסטוריה, ובה בעת משמשים כהערה שנונה על מהותה של האמנות השביעית.

     

    גזור ושמור: מרדף בעקבות רוח רפאים מוטורית ברחובות ניו אורלינס, בסצנה המעניקה ביטוי ויזואלי מרתק למהותו הסיזיפית של הבלש הקולנועי.

     

    ולסיום: רשימות הן לעולם כפויות טובה ולפיכך אנו בוחרים לשלוח סליחה כנה לכל מי שסרטיו האהובים לא הופיעו כאן. כמובן שאתם רשאים להוסיף כותרים כמו גם ללהג עליהם כאן למטה. להתראות 2006, ברוך בואך 007.

     

    לבלוג חיים בסרט

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "בוראט". גאון קומי
    "נחשים על המטוס". השילוש הקדוש
    "קזינו רויאל". מסך הארגמן
    "סופרמן חוזר". מחול אווירי של בדידות
    "דז'ה וו". הכל אפשרי
    "העולם החדש". שירה קולנועית צרופה
    "כרוניקה של אקדח". מסע היפרקינטי רצוף דם
    לאתר ההטבות
    מומלצים