שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: ויזו'אל/פוטוס

    באנו כדי לראות

    הוצאות להורג היו תמיד בידור להמונים. ולמרות התיעוד החדשני, גם זו של סדאם חוסיין מילאה בדיוק אותו צורך. לאריאנה מלמד זה הזכיר סצנה מתוך "הסנדק"

    הבה לא נשלה את עצמנו: התיישבנו מול המסך לא בגלל הפרשנים, דברי החוכמה שלהם, זחיחותם, נבואותיהם הריקות או היסוסם המוצדק. באנו בגלל התמונות. רצינו לראות, בעיניים ממש, את המוות הידוע מראש. הכרוניקה, ידענו היטב, הסתיימה כבר מזמן.

     

    לא נתנו לנו לראות את מה שציפינו לו. תיעוד הרגע המדויק בו נפח רודן שכונתי אלים את נשמתו נחסך מאיתנו (לעת עתה),

    וזה מסתמן כרגע כהבדל היחיד בין הברבריות המוחלטת של מתעדי הרצח בשליחות אללה לבין התליינים הנאורים מטעם המדינה. על ההבדל הדק יכולתם לשמוע מפיו של מוואפאק אל רובעי, היועץ לביטחון לאומי של עיראק כשתפקד כסאונד של הקליפ שראינו: הוא אמר, "זה נעשה בדרך המתקדמת ביותר". כלומר, לא ההוצאה להורג היא הענין המרכזי, אלא האביזרים, התפאורה – וכן, גם התיעוד.

     

    זה היה קליפ שהזכיר במהותו את הסצינה של רצח פרדו בסאגת "הסנדק" המצולמת, סצינה בה מוחנו, המקשר בין כל הארועים, יוצר לעצמו את דימוי המוות המדוייק דווקא מתוך היעדרה של המצלמה, שאיננה מתבוננת בגוף ברגע שהוא הופך לגוויה. המצלמה אולי סובלת הכל, ודאי יותר מן הנייר, אבל רגישותם השיורית של בני המערב כבר לא: בשכונה שבה נתלה סדאם חוסיין, הוצאות להורג בפומבי מעולם לא פסקו להיות בידור זול להמונים. במערב, בדברי ימי ההוצאות להורג, במשך מאות בשנים נבנה ריטואל תרבותי שמרחיק את הזוועה מן העין הצופה. תחילה היה זה הברדס על ראשו של הנידון – ברדס שסדאם סירב להשתמש בו – שיועד למנוע מן התליין והצופים גם יחד את המראה האחרון (עיניים בוקעות מחוריהן, לשון שמוטה וסגולה). אחר כך הפכו התליות לעניין שמתבצע בחדרי חדרים בנוכחותם הקודרנית של עדים מומחים, אחר כך - ברוב המקרים – ביכר המערב דרכים פחות דרמטיות של הוצאה להורג.

     

    אפשר להתווכח עד ייאוש בזכות עונש המוות ובגנותו, אפשר להצדיק אותו במונחים של משפט הוגן וצדק ומה שתרצו, אפשר להסכים כי הוא לא יעיל. במקרה של סדאם, כל הנימוקים פינו מקום לצדק תנ"כי נושן ולידיעה שכך יהיה, נרצה או לא – ושארצות הברית תיטול לעצמה את תפקיד אלוהים והתליין גם יחד, אבל לא תעשה את העבודה המלוכלכת בידיה שלה. כל זה נהיה משני וחסר חשיבות ברגע שבו המראות מגיעים אל המסך.

     

    רצינו לראות, כי הצורך הברברי לראות לא נעלם. כמו שראינו את ההוצאה להורג של צ'אושסקו בידי כיתת יורים, ולהבדיל – כמו שהתאמצנו לפענח את התצלומים המטושטשים של רגעי היריות בגבו של יצחק רבין. הרצון להציץ אל מותו של האחר, התשוקה לפורנוגרפיה של מוות היא ברברית מאוד ואנושית מאוד גם יחד: הלא את רגע מותנו-שלנו לא נראה לעולם. כל מה שנזכה לו, אולי, הוא מוות של אחרים.

     

    ובמקום זה קיבלנו רק תפאורה: בונקר אפלולי, קירות בטון. תליינים במסכות סקי שנראים בדיוק כמו הטרוריסט, או התוקף האלים והזר, שמוחנו מאחסן במגירות של הפחדים. רודן אחד שלא נצליח לפענח את רגעיו האחרונים ולא נדע מה הרגיש. המצלמה נדדה מפניו אל החבל, שייעודו ברור לנו יותר. ומשם אל הגרדום, בסיפור כרונולוגי פשוט של מה שעתיד להתרחש בעוד דקות. הדיווחים הוסיפו אינסטנט-מיתולוגיה: הוא רצה להחזיק בקוראן, הוא אמר תחי פלסטין, הוא סירב להביע חרטה. בסוף, כמו בפרסומות האויליות לאבקות כביסה, ראינו את ה"לפני" וה"אחרי". המוח האנושי שיודע לחבר סימפוניות ולקשור חבלי תליה, ידע להשלים לעצמו את הסיפור כולו.

     

    כיוון שכל הערוצים בהם צפיתי, ולמעשה – כל ערוץ תקשורת אחר בכפר הגלובאלי, קיבלו כולם את אותו קליפ עצמו – ההבדלים היחדים בהדגשים היו בנהרות המלים שנשפכו סביב התמונות. הזחיחות העולצת של מגישי FOX, קמטי הדאגה במצחם של קרייני ה – BBC, נסיונם של אנשי CNN לשמור על העדר מוחלט של מבע רגשי, דאגנותו של אהוד יערי מפני העתיד לבוא והמלצתו של עמוס גלעד שלא נשמח: כל זה חסר חשיבות וטפילי, כל זה לא מקהה את חריפות הנראה-לעין.

     

    במקום כלשהו, בארכיונים של ממשלת עיראק הדמוקרטית והחופשית, מצוי התיעוד כולו. כיוון שרצינו לראות, זה רק עניין של זמן עד שמישהו יעלה אותו לאינטרנט. או אז אפשר יהיה להשתעשע במשחקי מסכים מפוצלים ולהעמיד זה בצד זה את עורפי הראשים בשם אללה ואת התליינים בשם החירות, ולהתנחם שוב ש"זה נעשה בדרך המתקדמת ביותר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סדאם חוסיים בהוצאה להורג. עשו מזה קליפ
    צילום: רויטרס
    לאתר ההטבות
    מומלצים