הודו: רחם להשכיר וכליה יד ראשונה במחיר מציאה

10,000 עד 12,000 דולר, זה המחיר שישלם זוג אמריקני חשוך ילדים עבור הליך פונדקאות בהודו, הרבה פחות מ-50,000 הדולר שייגבו מהם בארצם. במקרה הטוב יועברו כ-6,000 דולר מתוך הסכום לאם הפונדקאית, אך לרוב יגיע לידיה תשלום נמוך בהרבה - ועדיין מדובר בהון עתק במונחים מקומיים. הסחר ברחמן של נשים הודיות, שהופך במהירות ל"ענף ייצוא" משגשג בדומה ל"שיווק" איברים להשתלה, הוביל פעילים חברתיים לכנות את ההליך "מסחור האימהות". "זו דוגמה צינית במיוחד לניצול עניים במדינות מתפתחות בידי תושבים עשירים ממדינות מפותחות", הם מתקוממים וקוראים להפעלת פיקוח הדוק על תעשיית הפונדקאות. "אסור לנו לעודד פונדקאות מסחרית".  

בשנים האחרונות נוהרים להודו מאות זוגות חשוכי ילדים ממדינות דוגמת ארצות-הברית, בריטניה, קנדה וספרד. בהיעדר חקיקה המנטרת את תעשיית הפריון, זולת תקנות בלתי מחייבות, הם מאתרים בקלות נשים המעמידות לרשותם את רחמן. נתונים רשמיים עדיין אין בנמצא, אך לפי ההערכות מדי שנה כ-150 תינוקות נולדים לאימהות פונדקאיות בהודו, ומספר ניסיונות הכניסה להריון גבוה בהרבה. מומחי פריון מקומיים טוענים כי קבעו קריטריונים לקבלה לטיפול, אולם אין

עדות כי אלה נאכפים: הלקוחות הם זוגות שאינם מסוגלים להרות בעצמם; על האם הפונדקאית להיות צעירה בריאה, נשואה ואם כדי למנוע ככל האפשר סירוב למסור את הרך הנולד; והביצית נלקחת מהאם המאמצת או מתורמת.

האימהות הפונדקאיות ההודיות הן לרוב בנות המעמד הבינוני-נמוך. מומחים לתרבות סבורים כי המניעים להחלטתן אמנם כלכליים, אך נובעים גם מהזדהות עם הזכות האוניברסלית להורות, השתייכות לחברה בה ילודה נחשבת לחובה מקודשת והאמונה כי מעשה טוב בגלגול הנוכחי יזכה אותן בשכר בגלגול הבא. באזורים כפריים אימהות פונדקאיות נאלצות להסתיר את הריונן, ואחרי הלידה מספרות כי העובר נולד מת. אחרות נעלמות למשך תקופת ההריון בתירוץ שהן מבקרות קרובי משפחה רחוקים. "חייבים לשקר, אחרת איך נוכל להרוויח סכום כסף גדול כל-כך?", מסבירה אם פונדקאית בת 29, "אבל שקר למטרה טובה אינו חטא".  

יד ראשונה מדייג הודי ניצול צונאמי

לצד השאלות המוסריות שמעוררת תעשיית הפונדקאות ב, שאמנם לא מוסדרת בחוק אך אינה נובעת רק מעוניין של הנשים, משטרת דרום הודו טוענת כי בידיה ראיות לסחר בלתי חוקי בכליות הנמכרות על-ידי ניצולי צונאמי. "ידוע לנו כי דייגים עניים ובני משפחותיהם, אשר קיפחו את מקור פרנסתם באסון שאירע לפני שנתיים, מציעים את איבריהם לכל דורש", נמסר. כך למשל מנהיגי הקהילה בכפר אראנאוור הודו כי כמאה איש, רובם נשים, מכרו כליות תמורת סכומים הנעים בין 40,000 עד 60,000 רופי (900 עד 1350 דולר).

מאז ראשית שנות ה-90 הודו מכונה "בית חרושת לכליות" או "בזאר האיברים הגדול". למעלה מ-12,000 השתלות כליה נערכות בה מדי שנה, מרבית המושתלים מגיע ממדינות המערב - וחלק לא מבוטל מהסחר מבוצע באופן בלתי

חוקי. על-פי בדיקת מערכת ynet עולה כי מחיר השתלה נע בין 80,000 עד 100,000 דולר. התורמים, כאמור, מקבלים עבורה עשירית מהסכום.

במקביל, באין פיקוח ובשל עוניים של מרבית התושבים, כמעט כל חברת תרופות עולמית עורכת כיום ניסויים קליניים בהודו. יש הטוענים כי הסיבה לכך היא גודלה של האוכלוסייה, המונה כמיליארד איש, והעובדה שמתגוררים בה אנשי רפואה דוברי אנגלית. אך בפועל עלות הניסויים, הנמוכה בכ-60% מעלותם בארצות-הברית, היא גורם המשיכה העיקרי. בדוח שפרסמה חברת הייעוץ מקינזי ושות' לפני כשנתיים, הוערך כי עד 2010 יוציאו חברות התרופות הגדולות מיליארד עד מיליארד וחצי דולר בשנה על ניסויים קליניים בתת היבשת.