שלפן סדרתי
לא משנה מה יאמר או יעשה - התנהלותו של אהוד אולמרט הפכה לנושא המרכזי אחריו כולם עוקבים, מבלי להקשיב לתוכן. המריבה האחרונה עם נתניהו הייתה עוד מלכודת שנפל לתוכה
אבל אנחנו לא במצב אידיאלי, אלא במציאות בה ראש הממשלה הוא אהוד אולמרט, והמדינה מתנהלת הפוך מן הרצוי: בצילן של מריבות פוליטיות נמוכות רמה וירודות אופי, שתופסות את מרבית הכותרות. לא העשיה הממשית היא במרכז, אלא המריבות המביכות של היושבים בצמרת. אנחנו במציאות שבה ראש הממשלה נשאר לבד, בודד כמעט, נטול חברים ושותפים פוליטיים שמוכנים לצאת להגנתו בפומבי, או בכלל. אנחנו במציאות בה אהוד אולמרט נטוש כמעט כמו אי בודד באמצע האוקיינוס, והוא מתכנס בתוך עצמו, נגרר לתוך הגלים הסוערים, נגרר אחרי כל נחשול.
המריבה המביכה שפרצה אתמול בין ראש הממשלה ובין יושב ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, בישיבת ועדת החוץ והביטחון, לא אמורה להפתיע אף אחד. אולמרט הפך כבר מזמן לשלפן בלתי נלאה, לפוליטיקאי שלא מצליח לשלוט בפיו ובלשונו. כשהפיוזים שלו נשרפים אולמרט יורה לכל עבר, מתנהג כמו אחרון חברי הכנסת מן הספסלים האחוריים שמחפש פרובוקציות וכותרות בכל מחיר. או במילים אחרות: ראש הממשלה לא יודע מתי לעצור, לא זוכר שהוא ראש ממשלה. מה שמעניין בכל הסיפור הזה, זו העובדה שאולמרט כנראה נהנה מזה.
זמין לניגוח ולביקורת בלתי פוסקת
למרות מה שאומרים מקורביו, אולמרט נפל אתמול לתוך המלכודת שטמן לו נתניהו. לא משום שהוא אמר דברים לא נכונים או לא מדוייקים. לו היה ראש הממשלה מתאפק ונמנע מעימות חסר הכרעה בשאלת חיזוק החמאס, הוא יכול היה לצאת מן הישיבה הזאת כשידו על העליונה.
אלא שאולמרט נגרר לעוד מריבה פומבית, הפעם עם יו"ר האופוזיציה, ויצא ממנה בשן ועין. שלשום זה היה עם שר הביטחון. בשבוע שעבר הוא התפרץ על שרי מפלגתו בישיבת קבינט הצפון. לפני כמה שבועות הוא התנגח מעל בימת הכנסת עם חברת הכנסת זהבה גלאון, ולפני כמה חודשים הוא התנצח עם העיתונאי דניאל בן סימון מול המצלמות והמיקרופונים.
הבעיה המרכזית הטמונה בהתנהגותו של ראש הממשלה היא הדימוי שנוצר לו. כשמדברים על עמיר פרץ, אומרים שהוא לא מתאים להיות שר ביטחון. למה? ככה, כי זה הדימוי שנוצר לו: של אדם שפשוט לא מתאים לתפקיד המורכב שאותו הוא ממלא.
מבלי לדעת את העובדות ומבלי לדעת באמת האם פרץ תורם או מזיק לביטחון המדינה, "התחושה" היא שהוא מזיק. אותו הדבר קורה גם לאולמרט: מה שהוא אומר או מה שהוא עושה כבר כמעט ולא רלבנטי. אחוזי התמיכה הנמוכים להם הוא זוכה בסקרי דעת הקהל מאפשרים להתנגח בו ללא הרף, לעקוב אחר ההתנהגות וההתנהלות שלו, מבלי להקשיב לתוכן.
וכשההתנהגות, תנועות הידיים וחיוורונו של ראש הממשלה הופכים לנושא המרכזי שאחריו כולם עוקבים, נוצר הרושם שאהוד אולמרט לא תמיד זוכר איפה הוא עובד.
הדימוי שנוצר לראש הממשלה הוא של אדם שהפך לפקעת עצבים, של אדם שלא מסוגל להשתלט על דחפיו ועל עצביו. ואם לנסח את זה בשפת הרחוב, אפשר לומר שהדימוי שנוצר לאהוד אולמרט הוא לא דימוי של האיש החזק והשקול במדינה, אלא דימוי של אדם שלא מפספס אף הזדמנות להיות מעורב תגרה שכונתית טובה.
לפנייה לכתב/ת 
