שיקרו כשאמרו לנו שהאהבה תנצח
הצהרת בחן שאת "כופרת", ואילו אני אדם מאמין. ברור היה לשנינו שהדבר יצריך לגבש דרך "שלנו", שתמזג את דרכך שלך עם דרכי שלי. הימים חלפו מהר, הזוגיות והאהבה פרחו ונסקו. חיינו בתוך עולם משלנו - אבל בעצם העולמות שלנו אף פעם לא ממש התמזגו
כשנפגשנו, באקראי, היטבת להסביר שאת לא בקטע, המקסימום שאת רוצה בחייך זה מישהו שירפא לך את הלילה. שכן את, לאחר סיום פרק א' בחייך, החלטת לטרוף את כל מה שזז בחיי הלילה. את הרי אשה עצמאית מאין כמוה, טוטאלית וטריטוריאלית, בולדוזרית ברמות ואינדיוידואליסטית מובהקת, בסגנון "אני לא צריכה גבר בחיי".
השבתי שגם אני לקראת סגירת פרק א', ואין מצב שאשאר עם אשה מעבר ל"כוס קפה", מקסימום שתיים, ואמשיך במסע חיי, אחזור להיות מלך הביצה.
אבל איכשהו מצאנו עצמנו יחד. וחודש אחרי, כוס הקפה התחלפה, לבקשתך, בטיסה לרומא. טיול שזכרונותיו הנעימים ילוו אותי עד אחרון ימיי.
"אנחנו הרבה מעבר לזוג נשוי", נהגת לומר, אבל כבר בתחילה ידענו שיש בעיה אוביקטיבית שנצטרך לפתור - התאמה דתית. הצהרת בחן שאת "כופרת", ואילו אני אדם מאמין. ברור היה לשנינו שהדבר יצריך לגבש דרך "שלנו", שתמזג את דרכך שלך עם דרכי שלי, ולא רק רסיסי מסורת בתנאי שיש בה גם פולקלור חווייתי.
חג אהבה פרטי
הימים חלפו מהר, הזוגיות והאהבה פרחו ונסקו. תאומה לנפש, אהבה של פעם בדור שלם, כך אמרו עלינו כולם. את האושר שלנו לא ניתן היה לתאר במילים. כל מי שראה אותנו ראה בעיניים ניצוץ מחשמל שמקורו באהבה נדירה. לנו כל יום היה חג אהבה פרטי.
דווקא את, שהחלטת שגבר לא יעבור את סף ביתך והגנת על גוזלייך מכל משמר לבל ייחשפו לגבר זר, מחשש שמא הדברים שוב לא יסתדרו והם יצטרכו לחוות משבר נוסף. ודווקא אני, שהצהרתי שאבוא לקפה אחד, מקסימום שניים, מצאתי עצמי מתגורר בביתך ושוהה שם הרבה יותר מאשר בביתי שלי.
"אהבה יפה שלי", נהגת לקרוא לי. אהבנו כאילו אין מחר. היחד שלנו היה עשיר בתשוקה, אנין, משכר ומיוחד. אף פעם לא ידענו די. עם כל עומסי הקריירה גנבנו לעצמנו זמן לטוס ולראות יחד חצי כדור. אחרי רומא המשכנו לפראג, וזכרונות הטיול ה"משפחתי" בוורנה עודם מהדהדים, כמו גם הטיולים לקניה, סין ותאילנד, שייזכרו כחלום.
אמיר, המדריך שלנו בטיול הג'יפים בצפון, אמר לנו לאחר שבילה איתנו יום שלם, שמעולם לא נתקל בזוג אוהב ומאוהב שכמונו. אפילו לא בסרטים.
כל חיי חשבתי על עצמי כעל כאדם אוהב חברה, אבל נהנה גם מהלבד שלי. אבל את היית עבורי עולם ומלואו. מסתבר שגם באמצע שנות ה-30, כשבאמתחותינו זוגיות, אהבה, נישואים, משפחה וילדים, ניתן לחוש אהבה שמאפילה על כל דבר שקדם לה. כאילו לפנייך לא היה דבר. כל רגע חיפשנו את החיבור כאינפוזיה. כל יום במחיצתך היה מתנה. ובכל פעם חשבנו שזהו, הפעם הגענו לשיא האהבה, תרתי משמע, נדהמנו לגלות למחרת שיא נוסף. שיא רדף שיא ולא היה לנו די.
נשמנו זה את זו, לא ידענו שובע. לא פעם שאלת אותי כשהקצת לפתע משנתך מדוע איני ישן, השבתי שחבל לי לבזבז את הלילה בשינה כשאני יכול להמשיך ולנשק אותך, נשיקה אחר נשיקה. ולעיתים כשגערתי בך שכבר הגיע זמן לישון שכן מחר מחכה לך יום עמוס, נהגת להשיב שאת לא יכולה להוריד ממני את הידיים, אמרת שאת רוצה להמשיך וללטף, שזה מזין אותך יותר משינה.
כאילו העולם המשיך להתנהל בלעדינו
השנתיים במחיצתך היו השנים היפות של חיי. כאילו העולם המשיך להתנהל בלעדינו, ואנחנו היינו כל כולנו עסוקים בעולם שלנו. פתאום אין לי פנאי להשלים את המחקר לתואר, ההתמדה בחדר כושר התחלפה בעוד ועוד "קוצי ומוצי", בעוד שיחת נפש עמוקה.
בד בבד עם האהבה המטורפת הדהד כל הזמן עניין השוני בדת. בשל אהבתי אלייך ניסיתי לצמצם ולתמצת את הצורך בהתאמות שלך לעולם הערכי שלי. פעם אחר פעם אמרת לי "סמוך עלי", "יהיה בסדר", "אעשה עבורך את ההתאמות". אבל בפועל בנושא הדת, העולמות שלנו אף פעם לא התמזגו.
חשבנו שהאהבה תנצח. אימצתי את כל כוחותיי וידיעותיי מתחום הפסיכולוגיה כדי למצוא לנו דרך "שלנו". הבהרתי לך שבאותה המידה שאת חפצה לדבוק בדרך החיים שהתוות לגוזלייך, צריך גם אני להנחיל לנסיכים שלי את דרך החיים בה אני מאמין.
הלנת כנגדי שאני מנתח וחוקר בעזרת כלים פסיכולוגיים. ביקשת שאזרום עם הרגש, בלי לחשוב יותר מידי. טענת שיש לנו זוגיות שיש בה הכל, ממש סופר-טנגו, פרק ב' שמח ומעשיר מכל דמיון, כשיש בו רק "נושא" אחד, כלשונך, בו אנו לא מתמזגים. "נושא" הדת.
מוזר שאני, חרף הכשרתי כיועץ זוגי ועל אף לימודיי והסמכתי כמאסטר בגישור והתמחותי בפסיכולוגיה קלינית, לא הצלחתי לאתר עבורנו דרך "שלנו".
הצעת שנפנה לייעוץ מקצועי. נשגב מבינתי להבין מדוע לאחר מספר פגישות מצומצמות עם היועצת, באמצע התהליך, ובאמצע סופשבוע מקצועי בנושא יהדות, בחרת לפתע לומר לי - "חשבתי על הנושא הזה, ולא מתאים לי לעשות את ההתאמות שלי". הוספת ואמרת שלאחר אמירה זו, את יודעת בוודאות שלא אשאר. גם לי היה ברור בזה הרגע שהסיפור שלנו הגיע לקצו. וכך, לאחר שנתיים של חלום, הקשר נדם.
לפתע יש זמן פנוי ללא סוף, תחושת ריקנות מציפה כל רגע, לילות לבנים ומחשבות שאינן מרפות, מה היה קורה אילו היית מבצעת את אותן "התאמות". הפלגות על כנפי הדמיון איך היינו מתאחדים למשפחה אחת, עם הגוזלים והנסיכים, תחת קורת גג אחת.
אילו רק השכלת להבין שבכל זוגיות חבויה פשרה. הדת אינה רק "נושא" אחד, היא דרך חיים. נראה שנתיב חיינו חזק מכל האהבה שהיתה בנו. טיפוסים טוטאלים שלא משלימים עם פשרות.
מוזר, הפרידה מאשתי ואם ילדיי היתה קלה בהרבה לעומת הפרידה ממך. אני, שלא בכיתי כששכלתי את טובי חבריי, הזלתי נהר דמעות מהפרידה ממך.
בי הפצע עודנו שותת ומדמם. אולי הכתיבה תביא את המזור. ברור לי שנועדנו, אבל ברור לי גם שמה שהיה, נגמר וחלף. הסיכוי שאחד מאיתנו ישנה את דעתו ויסכים לשנות את תפיסת עולמו קלוש מהסיכוי לזכות בלוטו.
את ניסית לעשות התאמות ללא הצלחה. אני ניסיתי לוותר עליהן ולא יכולתי.
אני יודע שהחיים יימשכו, העתיד חזק מכל זיכרון. עוד תדעי ימים יפים, ואני תקווה שתדעי רק ימים טובים. חשוב שתדעי שאיני מצר על שום רגע שחווינו יחד. בעזרתך קיבלתי שיעור לחיים. למדתי להתמסר עד כלות, להיפתח, להרגיש, לקבל ולאהוב בטוטאליות צרופה.
אשא איתי בתרמיל החיים חופן זכרונות אהבה נדירים שהיו שלנו, וביום בו השחר יאיר ולבי יפתח לאחרת, לאהבה חדשה, לך לנצח תישמר פינה בלבי. ביקשת שנזכור ונכבד - אזכור ואכבד, "רומי שלי".
לפנייה לכתב/ת 
