כבר לא עזרו אלף ידידים דמיוניים, הרגשתי לבד
מעולם לא פיתחתי חרדות של סופ"ש. להפך, תמיד חיכיתי לשקט שמתחיל לפני שבת. שקט שבו אוכל לקרוא את הספרים שלא הספקתי, לנגן אטיוד חדש של שופן, לראות בטלוויזיה את הסרטים המצויירים הכי טיפשיים ולזלול גלידה. אבל פתאום, השבוע, דוד שלי מת. הגבר שחשב שאני הילדה הכי מקסימה והכי חכמה בעולם. תישאר עוד קצת, אברום שמיל
בדרך כלל, אני לא מרגישה לבד.
אני אמורה כבר להרגיש אותו, את הלבד. אני בת 36 (זאת אומרת, הייתי לפני שנתיים), אבל משום מה, באינפנטיליות הבסיסית, מעולם לא הצלחתי להתחבר למספרים, וגם הפחדות ואיומים לא עבדו עלי. לא השעון הביולוגי, לא חוסר הזוגיות, ולא השיפוצניק שמורח אותי כבר שבועיים ואין גבר בבית שיצעק עליו.
בדרך כלל, אני מרגישה שלבד זה לא מצב נתון, זו יותר הוויה קיומית. תשאלו את החברים הדמיוניים שלי.
אני מכירה נשים וגברים שמפתחים חרדות לקראת סוף שבוע. כאלו שעובדים מאוד קשה, מבוקר ועד ערב, שנלחמים בשחיתויות, שעומדים על במה, שמציגים טיעונים קשים מול שופטים קשוחים – אבל בסוף שבוע הם מתפרקים. הפחד להיות לבד במשך 24 שעות הורג אותם, וזה מחלחל להם בנשמה כבר מיום חמישי בצהרים.
אולי זו דפיקוּת שלי, אבל מעולם לא פיתחתי חרדות של סופ"ש. להיפך, עד היום תמיד חיכיתי לשקט שמתחיל בשישי לפני שבת. שקט שבו אוכל לקרוא את הספרים שלא הספקתי, לנגן אטיוד חדש של שופן, לראות בטלויזיה את הסרטים המצויירים הכי טיפשיים ולאכול גלידה כל הלילה.
אבל לפנות בוקר, דוד שלי מת.
דוד שלי, אברהם שמואל פרקש ("אברום שמיל" קראנו לו), ג'ינג'י מצחיק ותזזיתי, שתמיד חשב שאני הילדה הכי מקסימה והכי חכמה בעולם. דוד שלי שעשה פרצופים מצחיקים מאחורי הגב של כל היענטעס שאמרו לי "נו, למה את מחכה? למה את לא מתחתנת?" דוד שלי שכל הזמן ביקש שאבוא לבקר אותו ושנדבר קצת, ולמה אני אף פעם לא מתקשרת.
לא היתה לי סבלנות לבדיחות הזימה ולסיפורי התנ"ך
ואני לא באתי. לא היתה לי סבלנות לסיפורי התנ"ך הארוכים שלו, עם בדיחות הזימה המצחיקות וסיפורי המסעות בעולם, עם פרץ החיים שלא אבד לו, ועם הפתיל הקצר שנדלק לו במוח בכל פעם שלא הייתי קשובה מספיק לדעתו. הייתי עסוקה. היו לי עיסוקים. עבודה, דייטים, תוכי, אוגרים, מכון כושר, סתם דיכאון זמני.
וזה לא שלא רציתי לדבר איתו. דווקא מאוד רציתי לדבר עם מישהו שהיה לו ברור מעל לכל צל של ספק, שגם אם אין מישהו מיוחד בחיי שאוהב אותי - אני להיט, וכל הגברים מטומטמים, או עיוורים מלידה (הוא גם חשב שאני נורא יפה, הדוד שלי).
החלטתי להתקשר אליו סופסוף ולקבוע איתו פגישה. אולי בבית קפה עם כל החברים שלו לשחמט, ואולי ליד הבית שלו, בפארק הקטן ברמת החייל מול משרדי "קשת". התקשרתי, אבל הוא לא ענה. הוא לא ענה, כי הוא מת.
בצהריים הייתי בלוויה שלו בבית הקברות "ירקון" בסגולה. ראיתי אותו עטוף בטלית, מושלך לתוך הבור. ראיתי את אבא שלי מכסה את הקבר בחול עם מעדר ובוכה. וזהו.
ואחרי כמה דקות כולם הלכו, ואני נשארתי מול גל העפר והשלט הקטן בלבן. ואז הרגשתי את זה. חזק, אנוּש, בתוך הבטן. רק שם מול הקבר שלו, כשכל אחד התחבר לשני וכולם חזרו הביתה זוגות זוגות, הרגשתי בפעם הראשונה איך זה לבד. לבד לגמרי. וההרגשה הזו היתה קשה מנשוא. האיש שאהב אותי כמו שאני, שהעריץ את המרדנות הטבעית האדיוטית שלי, שהתפלל כמו רבי גדול אבל קרץ למתפללות החסודות - הלך מפה.
וכשהגעתי הביתה, כבר לא עזרו אלף ידידים דמיוניים, שני אוגרים ותוכי אחד. כשהגעתי הביתה הייתי לבד, עם קצת חול שגנבתי מגל העפר ושמרתי בכיס ועם עצמי. עשיתי קפה, והדלקתי אור בסלון. היה שקט מוחלט בבית. אז ככה זה מרגיש, הלבד?
ואז פתאום ראיתי אותו. הוא ישב מולי עם החיוך הזה שלו והזקן הג'ינג'י הטיפשי שלא התאים לו בכלל. עם העיניים הצוחקות והקמט העקשן באמצע המצח. "טוב מה את בוכה עכשיו", הוא אמר, "תספרי לי מי המניאקים שלא באו ללוויה שלי ותעשי קפה גם לי, את לא היחידה פה, יפהפיה שלי".
אז התיישבתי לידו, וסיפרתי לו כל מה שהיה. סיפרתי לו מי היה ומי הבריז, מי בכה ומי שתק, מי הלך ומי נשאר. ואמרתי לו גם שהוא יכול להיות גאה בשני הבנים שלו, כי הם מאוד אהבו אותו.
"עזבי שטויות", הוא אמר, "למה את אף פעם לא מתקשרת אלי?"
והנה כבר סופ"ש, ואני מפחדת שהוא יעזוב וישאיר אותי ללמוד איך זה מרגיש, הלבד הזה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
